אבא טוב • הטור של ידידיה מאיר

 לא התכוונתי לכתוב כאן על אורי אליצור זכר חכם לברכה. הרי בשבוע שחלף מאז פטירתו כל כך הרבה אנשים כתבו עליו כל כך הרבה דברים יפים ונכונים. מתברר שכולם קראו אותו במשך שנים כדי לדעת יותר טוב מה לחשוב, כולם אמרו לאישה/בעל/הורים “אתם חייבים לקרוא מה אורי אליצור כתב השבוע”, כולם התפעלו מנקיות הכתיבה שלו ומבהירות המחשבה.

אז למה בכל זאת אני מוצא את עצמי כותב עליו? כי משהו פה לא מסתדר לי. חשבתי שאני מכיר את אורי אליצור, אבל ההספדים בהלוויה שלו בלבלו אותי לגמרי. אולי היו בכלל שני אורי אליצורים – אחד פומבי, ציבורי ותקשורתי, ואחד אישי, פנימי ונסתר? ואיך פספסתי ככה את האורי השני? הרי שנים עקבתי אחרי כל מילה שלו והייתי בטוח שהבנתי את הדמות. למעשה, יותר מזה: לא רק שקראתי אותו, אלא גם הקראתי. אין כמעט מאמר שלו בשנים האחרונות שלא הוקרא במלואו בתוכנית הבוקר שלי ברדיו, וכשאתה מקריא – אתה חווה את המאמר וממש פוסע בתוך המהלך המחשבתי של כותבו.

הפעם הראשונה שבה נחשפתי לבהירותו המפורסמת הייתה לפני יותר מעשרים שנה. כנער צעיר תפסתי טרמפ עם שכני למושב, יהודה ארן, ואז תוך כדי שיחה ערה, ממש באמצע המשפט, הוא עצר לפתע, הגביר את הרדיו ברכב ואמר: “סליחה, עכשיו חייבים להיות בשקט. אני צריך לשמוע כל מילה. זה הדף היומי שלי. הפינה הקבועה של אורי אליצור בערוץ 7”.

זו הייתה הפעם הראשונה. הפעם האחרונה הייתה לפני כחודש. בשיאם של אירועי תג מחיר הוא פרסם טור חריף במיוחד ובו הסביר מדוע הוא לא מגנה את עברייני יצהר. כלומר ברור שהוא מגנה, אבל ממש לא בתקשורת. “שפתיים יישקו!”, סימסתי לו באותו שבוע, ואורי, שבדיעבד הבנתי שכבר היה במצב קשה מאוד, לא ענה.

 “אנ י לא מסוגל לשמוע את השיר ‘אבא’ של אביתר בנאי”, התוודה בפניי רב ומחנך בשנות השישים לחייו, כשהשיר הזה התחיל להתקבע כלהיט היסטרי. “יש משהו בפנייה הפומבית הזאת לקדוש ברוך הוא שסותר לגמרי את מה שגדלנו עליו והתחנכנו עליו. מה זה הדיבור המוחצן הזה על הדברים הכי אינטימיים? איזה מין דבר זה לשיר ‘אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם, אבא טוב?’. מאיפה ההתפנקות הזאת של הדור הצעיר? ובכלל, היום כל אחד צועק את היראת שמיים שלו ברחובות!”. בשיחה ההיא הבנתי מהדובר – יהודי רציני ותלמיד חכם – שכל הדור החדש שמדבר על ה’ ועם ה’, מביך אותו. אמרתי לו כמה אני דווקא מרגיש שזה מרענן, חיוני ונכון, בעיקר בדור שלנו, והסכמנו שלא להסכים.

ביום חמישי בחמש אחר הצהריים, ברחבת הדשא למרגלות בית הכנסת של עפרה, נזכרתי בשיחה ההיא. זה קרה כשיואב אליצור עלה לדבר על אבא שלו, שנפטר כמה שעות קודם בבית החולים שערי צדק. ציפיתי לשמוע על ריבונות, התיישבות, התנחלות, מאבק, פוליטיקה, הסכסוך, יהודה ושומרון, גוש אמונים, תקשורת ימנית. אף אחת מהמילים האלה אפילו לא הוזכרה. למרות שהמנוח היה מנהל לשכת ראש הממשלה, עורך עיתון, פובליציסט זוכה פרס סוקולוב וממובילי מפעל ההתנחלויות – הבן שלו לא דיבר על כל זה. ומכיוון שהטקסט הזה לא עוזב אותי מאז, אני מביא אותו כאן כמעט במלואו:•

“אבא, אני רוצה לדבר על שני דברים שלמדתי ממך שהם נר לחיי, ועל דבר אחד שלא למדתי ממך. לא למדתי ממך יראת שמיים. ממך למדתי רק אהבת שמיים. אהבת ה’. כל חייך עבדת את ה’ מאהבה. אהבת ה’ שלך ואהבת המצוות שלך הם אור לחיינו. אני זוכר שהייתי בישיבה באור עציון וחברים עסקו שם בשאלה למה אנחנו לא מתחברים למצוות כמו סוכה ולולב. דיברו על תורת הסוד ועל הסמליות של כל אחד מארבעת המינים, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים. בבית שלנו היית אתה יושב בסוכה, מחובק עם הלולב, ולא יכול להניח אותו. כך במשך כל החג, ובייחוד ברגעים האחרונים של סוכות, לפני שהגיע שמחת תורה. היית יושב בסוכה ולא יכול לעזוב אותה. מחבק בידיך את ארבעת המינים עד הרגע האחרון. בכלל, אהבת לעשות דברים עד הרגע האחרון. גם את הסוכה אהבת בכל לבבך. היית ישן שם אפילו בגשם עם שמיכה ממפת ניילון, כי ‘מצטער פטור מן הסוכה’ – אבל אתה הצטערת רק מחוץ לסוכה.

“אני זוכר בסוכות האחרון, כשגילו אצלך את הסרטן הארור, הייתי איתך בבית חולים וחשבת שלא תחזור כבר הביתה. כשחזרנו הביתה נכנסת ואמרת בקול על סף דמעות: ‘פחדתי שלא אראה שוב את הסוכה’. אהבת המצוות שלך הייתה אמיתית, לא כי צריך. כך גם הייתה התפילה שלך, בכוונה עצומה. תמיד שם לב לכל מילה. פעם שאלתי אותך על הלכה שקשורה למי שמתבלבל בברכת השנים, בין ‘מוריד הטל’ לבין ‘משיב הרוח ומוריד הגשם’. שאלתי אותך איך אתה נוהג. אמרת לי: ‘אני לא יודע, זה אף פעם לא קרה לי’. וכששאלתי אותך פעם על תפילת השלמה, האם פספסת תפילה, אמרת שנכון שכך ההלכה, אבל אתה לא מסוגל, אי אפשר להתפלל פעמיים רצוף באותה כוונה. אמרתי לך שלי אין בעיה, כי גם בפעם הראשונה אני לא בטוח שהתכוונתי בכל מילה…

“סיפרת כמה אתה מקנא ברבי אלעזר אזכרי על השיר שהוא כתב, ‘ידיד נפש’. על הדרגה שהוא הגיע אליה בעבודת ה’, על המילים שהוא כתב: ‘הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך. ותיק יהמו נא רחמיך, וחוסה נא על בן אוהבך. כי זה כמה נכסוף נכספתי, לראות בתפארת עוזך. אנא אלי, מחמד לבי, חושה נא ואל תתעלם’.

“אבא שלי אהוב, תדע שזה מה שקיבלנו ממך: המון אהבת ה’. והדבר השני הגדול שלמדנו ממך הוא התודה העצומה לה’ על החיים בדור של גאולה והכרת תודה אינסופית על זה. כשהגענו לבית החולים לפני הניתוח אמרת לי, וכל כך נפעמתי שמיד רשמתי את זה על פתק: ‘הרבה זיכה אותי הקב”ה לעשות ב68 שנותיי, יותר ממה שמספיקים אנשים במאה שנות חיים. זכיתי לראות את ירושלים נבנית יותר ממה שראו רוב בני האדם ברוב הדורות, ורוב שנותיי הייתה לי נחת ושמחה ממשפחתי. אז אם הקב”ה החליט שהגיע זמני אקבל זאת באהבה’. גם כאן סיימת דבריך, כמובן, במילה ‘באהבה’. אני מוסיף שיש בי גם אהבה אליו ברוך הוא, שזיכה אותי לגדול אצלך. אין חיים טובים יותר מחיים של אהבה. נוח בשלום על משכבך באדמת עפרה שכל כך אהבת, ואני בטוח שידיד נפש אב הרחמן שמח לאסוף אותך לכיסא כבודו. מהר אהוב כי בא מועד”.

 מזל שגם בנימין נתניהו וגם נפתלי בנט הגיעו לנאום בהלוויה בעפרה. ככה היה זמן לנגב את הדמעות בהספדים הרשמיים יותר, לפני שהבן חגי עלה לדבר. אני זוכר שעמדתי שם בשמש והכול התערפל לי: רגע, האיש הרציני הזה היה גם כזה רגשן? אני הרי עוקב אחריו שנים, ומעולם לא קראתי אצלו על חיבוק לולבים. קראתי בעיקר על ג’יימס בייקר בשנות השמונים, וורן כריסטופר בשנות התשעים, מרטין אינדיק בשנות האלפיים וג’ון קרי בימינו. האם כמו הרב ההוא שדיבר איתי, גם אורי אליצור חשב שלא צריך לצעוק החוצה את הרגשות שלך? האם לכן בחר בכתיבה מדינית, ריאלית ומפוכחת?

רגע, אולי ההספד של הבן השני יבאר לי את זה? אולי הוא יפסיק לספר סיפורים בנוסח ‘מלאכים כבני אדם’ ויתאר עורך עיתון דעתן? אז זהו, שממש לא. אם יואב שיתף את הקהל בסיפורים, ברגש, בלב, חגי תיאר את השכל, את הרציונל שהיה מאחורי הכול: “איך אבא העביר לנו את האמונה?”, הוא פתח את דבריו. “הוא אף פעם לא אמר לנו ולא דרש מאיתנו. פשוט מתוך דברים אחרים, אנחנו כבר ידענו מה נדרש, מה אדם צריך לעשות. הדבר שהכי ריגש את אבא זה הקשר עם הקב”ה. זה מה שהעלה דמעות בעיניו. הקשר עם המצוות. יואב דיבר קודם על הלולב והאתרוג, אבל אנחנו ראינו את אבא באסרו חג רץ מהר לתפילת שחרית, כי הוא מתגעגע לתפילין שלו שכבר שבוע לא הניח. קהילת עפרה יודעת שכאשר אבא קורא את פרשת העקדה או את הפטרות הגאולה צריך לעצור קצת. זו הייתה דרך אחת שלו להראות לנו את הדרך: להתרגש מהקשר עם הקב”ה. הלוואי שנזכה.

“והדרך השנייה שלו לחנך אותנו הייתה כזאת: בכל המהפכות שאבא עשה, בפוליטיקה, בהתיישבות, בתקשורת, הוא בעצם עסק בדבר אחד. הוא לא נתן לשום אקסיומה או הנחת יסוד להתקיים. ככה הוא לימד אותנו לחשוב, והוא עשה זאת בעקביות, בכל תחומי החיים: בעצה לפוליטיקאי, במאמר בעיתון או בשיחה בסעודת שבת. ואז, כשמורידים לאט לאט את כל הדברים שמכסים על כל היסודות, וחושפים לאט לאט את האמת שעומדת מאחורי כל דבר, מגיע הדבר הכי עמוק שלמדתי מאבא: בסוף מתגלה הקב”ה. כי הוא זה שעומד בבסיס כל דבר. אבא חשף בפנינו שאנחנו חיים בדור של גאולה שהקב”ה מחולל אותה. הוא חשף בפנינו גם את זה שעצם קיומנו האישי והמשפחתי הוא נס מאת הקב”ה, ושום דבר הוא לא מובן מאליו, ואין הנחת יסוד שאי אפשר לערער עליה חוץ מאשר אחת – ואז מתגלה הקב”ה במלוא תפארתו. זה תיקון עולם במלכות שד‑י. הוא בעצם הרכיב לנו משקפיים ואמר לנו: תראו את העולם כמו שהוא. אל תאמינו למה שמכסה. אל תאמינו לבניינים היפים שלמעלה, תאמינו לאמת שנמצאת בבסיס. לכל דבר יש בסיס אמיתי ושם נמצאת האמונה. וזה כוח מניע אדיר, האמונה הזאת בראש ובראשונה בקב”ה ובתורתו, תורת אמת. כולנו, בניך, חדורי אמונה ושליחות להגדיל את שמו של הקב”ה בעולם, להיות חלק מעם ישראל בדרכו אל ייעודו. אלה השיעורים שלמדתי מאבא, והדבר שהכי יחסר לי זה שהילדים שלי יזכו לכל זה רק מכלי שני. אני מבטיח לך, אבא, שאני אשתדל שהכלי השני יהיה עד כמה שניתן דומה לכלי הראשון”.

  הכותרות שתיארו למחרת את ההלוויה עסקו כמובן בעיקר בדבריו של ראש הממשלה )אגב, חבל שרק בנסיבות כאלה הוא מגיע סוף סוף ליהודה ושומרון(, אבל הכותרות שליוו אותי היו כאמור המילים של חגי ויואב, והן עוררו אצלי אינספור כיווני מחשבה: כמה עובדי ה’ נסתרים כאלה מסתתרים סביבי, בשקט? האם עיתונאי הוא לא בהכרח תמיד ציני וספקן יותר מסביבתו, אלא יכול להיות גם איש רגש ורוח? ורגע, האם אורי אליצור בעצם מגיע מדור שבו החלוקה המביכה בין לייט ובין חרד”ל לא הייתה קיימת, כי הוא לא היה לייט ולא היה חרד”ל אלא היה פשוט יהודי דתי? ובכלל, האם חייב להיות כזה קרע בין החרדים לבין הציונות הדתית, כשמתברר שאלה הם חומרי החיים של בכיר הפובליציסטים של המתנחלים? ומעל הכול, האם אני, כאבא, בכלל מחנך את הילדים שלי בדרך כזו של דוגמה אישית?

והכי הזוי, שכל השבוע התנגן לי בראש שיר אחד, שממש מתאים למה שאמרו שם בדמעות, שני הבנים של אורי אליצור: “אבא, אני רוצה לחזור אליי / למצוא אותך שם איתי / במקור שלי אני טוב גמור, אבא / ושם אני מאמין בעצמי / יונתי בחגווי הסלע / השמיעיני את קולך / תשירי לי שיר חדש, חדש / שיאיר לבי ואת מיתריי”.