כשהאייטם חם מדי בשביל לוותר עליו

מוצאי השבתות מוגדרים בעולם המערבי, כאחד הזמנים שבם רף הדיכאון עולה, ועצבות שוררת בכל. בתלמוד יש לכך הסבר המבאר את אופן יציאת הנשמה היתרה שקיבלנו בשבת, ואת ההשלכות הנלוות לכך.

אך היות והתופעה נמצאת לא רק בחברה היהודית, נוטרי הנשמה היתרה, הרי שגם אנשי המדע והפסיכולוגיה נדרשו לתת הסבר משלהם לתופעה המוזרה.

אחת הסיבות המרכזיות שמצאו החוקרים לניסיונות האובדניים שמתרחשים ברחבי העולם במוצאי שבתות ובימי ראשון דווקא, נובעת מעצם העובדה שכל ההתחלות קשות, ויום ראשון הוא סוג של התחלה, לא תמיד נעימה.

הראשון שידע לנצל את המומנטום, היה מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל, שקבע את הזמן החסר תכלית, לכאורה, כזמן הפריים טיים של היהדות התורנית, במוסרו אז את שיעורו ההלכתי השבועי, שלו האזינו רבבות. אלפי עמך בית ישראל, ועוד כמה עשרות אנשי תקשורת שהקשיבו בפקודה, שמא יימצאו אייטם מעורר עניין בחלק מאמירותיו של הרב.

ואכן, הרב זצוק”ל, שהיה נאמן אך ורק לתורת השם ולהליכותיו, לא חת מאיש, ומסר את דבר השם בלשונו הטהור שבוע אחר שבוע, גם כשהאמירות, שיוחסו בטעות לרב, ולא לתורת השם, היו נשמעות כפוגעניות וכזרות באזניהם החלקות של אנשי הבוהמה השמאלנית.

המשפטים יצרו, לא פעם, סערה של ממש, שדרשה התנצלויות והבהרות, אך כדרכה של סערה, היא שככה לעצמה, כשדברי התורה שנאמרו בהיווצרותה, חיים וקיימים לעד ועולמים.

מרן רבינו זצוק”ל נסתלק לבית עולמו, אך לא כן המורשת והתקדים שהנחיל.

בנו וממשיך דרכו, הראשון לציון, מורנו הגאון רבי יצחק יוסף שליט”א, הוא זה שממשיך את שיעוריו הברוכים של הרב, כשההלכות קולחות בלשונו הצחה והזכה, דבר דבור על אופניו.

•

גם אני, כשעתותיי בידיי, וכשאיני יושב באותם רגעים בבית המדרש, נמנה על אחד מאותם רבבות המשתתפים בשיעור הגדול ביותר בעולם. זכיתי לשמוע את שיעורי מרן זצוק”ל וכעת את שיעורי מורנו הראש”ל שליט”א. גם אז, כהיום, ידעתי בדיוק אילו משפטים יככבו למחרת בתקשורת החילונית.

במוצאי השבת האחרונה, כבר ידעתי שמשהו הולך להתבשל, אך לא הערכתי נכונה.

אני לתומי, חשבתי שהתקשורת בישראל תעסוק בהלכות מחיית עמלק כפי שנאמרו מפיו של הרב באותו הלילה, אך לא חשבתי שדווקא בעזה וברשות הפלסטינית, תשודר אמרתו של הרב שליט”א פעם אחר פעם כשהיא מתורגמת לשפה הערבית.

כן, ההלכה שהזכיר הרב, שעסקה במצוות מחיית עמלק, וגלשה לפסיקה שהתירה להרוג מחבל עם סכין (זה הרב יצחק יוסף המציא? לא רבותינו ז”ל, ולהבדיל נהלי ההגנה בעולם הגלובלי?) – תפסה כותרות של ממש.

היו רפי שכל שטרחו להוציא מדבריו הלכה אחרת לחלוטין, המתירה את דמיהם של ערבי ישראל המנוטרלים, אך לא כן הדבר. כל בר דעת ובר השגה יכול, אם ירצה, להיחשף להקלטה ולהבין בדיוק שלא נאמר שם כלום מעבר להלכה שהובאה לעיל: “מצווה להרוג מחבל הבא מולך עם סכין”.

בהמשך הדברים, אומר הרב מפורשות כי כשהמחבל מנוטרל, אין לפגוע בו לרעה, אך למי אכפת, האייטם חם מדי בשביל לוותר עליו בשעת עצבות ודכדוך.

האמת, שעד לאותו הלילה הייתי סבור אחרת. תמיד חשבתי כי המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים להעניק למחבל הנבזה, היא המוות. האנשים הטפלים הללו סבורים, כי המוות טומן בחובו שלל הפתעות, ומשכך הם מצפים לו ומייחלים לו, בטח שאינם פוחדים ממנו.

המחשבה שלי, שכאמור התבטלה ביטול גמור מאז אותה פסיקה, בבחינת ועשית ככל אשר יורוך, הייתה כי יש לפגוע במחבל בדיוק מושלם בפיקת הברך, ואם ניתן גם בזו השנייה, ולהתירו נכה מיוסר למשך כל חייו.

כך גם לא ייהפך ל’שהיד’ בעיני עמו, משפחתו לא תוכר כזכאית לפיצויים מהרשות הפלסטינית, והוא יאלץ לוותר על החלום שלו למשך כל ימי חייו המיוסרים. כך גם תושג התרעה חמורה בהרבה, הדרך למוות ולשלל ההפתעות, תהייה רצופת ייסורים וכאבים נוראים, עד בלתי אפשרית.

•

אך נקודה נוספת תפסה את עיניי.

הכותרת שהפסיקה הפשוטה הולידה, מלמדת אותנו משהו הזוי על עצמינו כעם.

עצם העובדה, שאמירה כה הגיונית ונורמלית לחלוטין, נתפסת כאייטם תקשורתי החוצה גבולות, מעידה על כשל חמור בכושר ההסברה שלנו.

ולא בעולם. בבית פנימה.

• מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי: [email protected]