שנה אחרי ‘יום כיפור’ של הסוקרים והפרשנים • הטור של אריק זיו

ביום חמישי תקף סער את ממשלת הליכוד בסוגיית הביטחון. הליכוד הוציא נגדו תגובה חריפה וכינה אותו “טוקבקיסט”.

אמש תקף השר ארדן את סער ואמר שהוא מגלה חוסר התמצאות וחוסר הבנה, וכי המניע שלו הוא פוליטי.

זו הפעם הראשונה שגורמים בליכוד תוקפים את סער בפומבי. סער צריך להפנים שההתקפות שלו כבר חורגות מהמלחמה האישית בראש הממשלה. ארדן הוא השר לביטחון הפנים ולתקוף את הממשלה בנושא הביטחון – זה גם לתקוף את ארדן, גם את יעלון וגם את השר ישראל כץ, המופקד על תיק המודיעין.

מאז שסער פרש מהפוליטיקה ארדן וכץ הם חברי הקבינט הביטחוני ושניהם קפצו כיתה מעליו. לסער מעולם לא הייתה אחריות ביטחונית, מה שיש לכץ ולארדן; בקיצור, סער צריך לחשב מסלול מחדש, זאת מאחר והחלל שהוא הותיר אחריו בליכוד נתפס על ידי אחרים.

הוא לא יכול לתקוף את ממשלת הליכוד ולצפות שכולם יצפו מהצד, כאילו זה מאבק בינו לבין נתניהו.

מלחמת התרבות או מלחמת הציונות?

השבוע אפתח את היומן בהמשך מלחמת התרבות שנכפתה עלינו מצד השמאל.

שרת התרבות נאמה באירוע של עיתון ‘הארץ’. היא הופרעה על ידי חסרי תרבות כשבהמשך אמן ביזה את דגל הלאום.

לא מפתיע שעיתון ‘הארץ’ נותן במה לביזיון מהסוג הזה. מה שברור הוא שהעיתון וחסרי התרבות הופכים לאט לאט לשוליים קטנים וסהרוריים.

אותו אימבציל שביזה את דגל ישראל מזכיר לנו כי השבוע אנו מציינים 67 שנה להנפת ‘דגל הדיו’. ב-10 במרץ 1949 הונף דגל הדיו באילת על ידי חטיבת הנגב שהגיעה לחוף בשעה 15:00. אנשי החטיבה, שהגיעו ראשונים למקום, אלתרו דגל ישראל מדיו בעזרתה של פועה אראל, הפקידה הפלוגתית.

אברהם אדן תלה את הדגל על תורן רעוע במרכזה של תחנת המשטרה הנטושה, ובשירת התקווה של חיילי הפלוגה, הסתיימה מלחמת העצמאות. לא יהיה זה מופרך לומר שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת העצמאות על התרבות של כולנו, אל מול השמאל.

ליברמן משרת את השמאל הקיצוני

במקום לחזק ממשלה לאומית חובר אביגדור ליברמן לאחמד טיבי וחנין זועבי להפלת ממשלה לאומית. אלו חבריך ליברמן. מכרת את נשמתך לרודפי המחנה הלאומי. כן, נזכור לך אחינו את המעבר לתמיכה בשמאל. עוד יוכח כי הבוחר ידע לתקן את העוול שעשית למחנה הלאומי. נטשת ממשלה רק בגלל אגו מנופח. יבוא יום ונסגור את החשבון. ידע כל מצביע לליברמן כי אין בו נאמנות.

ליברמן זכור כבר כמי שעבר את הגבול אחרי מלחמת לבנון השנייה. אז ממשלת קדימה והעומד בראשה היו על הקרשים, אך ליברמן היה זה שהכניס חמצן כאשר עזב את האופוזיציה לטובת אולמרט.

נזכור את ליברמן שבמהלך ‘צוק איתן’ מצא זמן לפצל את סיעתו מהליכוד.

נזכור את שש השנים של ליברמן כשר חוץ כשנים הכושלות ביותר של שר חוץ בישראל, מאז קום המדינה.

כץ וחוק גירוש משפחות המחבלים

הצעת החוק לגרוש משפחות טרוריסטים רוצחים החלה דווקא בביקורת מאופוזיציה. כך הצליח השר ישראל כץ להפוך אותה למהלך שיעבור חקיקה.

נתניהו שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת הנושא, כשבמקביל השר כץ ביחד עם ח”כ דוד ביטן, לקח על עצמו להוביל את המהלך, ושניהם הצליחו להחתים על הצעת החוק את יאיר לפיד ויעקב פרי מיש עתיד.

גם בכירים בשב”כ כפרי ודיכטר תומכים במהלך  – ואחרי לפיד לליברמן אין ברירה, אלא לתמוך בחוק.

אמנם הניסיון להכשיל את הצעת החוק הגיע דווקא מראשי הבית היהודי, אך נראה כי איילת שקד ונפתלי בנט יצטרכו לפרגן ולהצביע בעד החוק.

שנה ל’יום כיפור’ של הסוקרים

רק לפני שנה, בשבוע הזה, התרחש ‘יום כיפור’ של הפרשנים והסוקרים.

הליכוד החל את מערכת הבחירות כאשר הפרשנים והסוקרים מעניקים לליכוד 18 מנדטים עד מקסימום 20, ולפי כל מומחי התקשורת נתניהו גמר והליכוד התרסק.

הסיום היה ניצחון גדול של הליכוד ונתניהו.

השבוע, לאחר שתיקה ארוכה, שוב הסוקרים חוזרים ומסבירים שלנתניהו אין רוב היום, אם הוא יתמודד. אם ניקח את תוצאות הבחירות ונשליך על הסקרים של השבוע האחרון, דווקא נתניהו יכול לשבת על ערסל ולצחוק בדרך לקלפי הבאה.

לפיד, המוביל בסקרים מול הרצוג, יצא קטנטן ועלוב כאשר לפני שבועיים סיפר שפנה לראש עיריית לונדון וביקש ממנו שיוריד את שלטי השנאה נגד ישראל, ובסוף התברר שלפיד לא דיבר, אלא רק ברבר – בתקשורת הישראלית. כנראה נדבק משותפו לאופוזיציה ליברמן בברברנות ריקה מכל תוכן.

ניר ברקת חייב להישאר בירושלים

ברקת נבחר לכהונה שנייה בכדי שיקדם את העיר. לפני שבועיים פורסם שההגירה השלילית מירושלים היא תופעה בולטת ביותר.

בשבוע החולף פורסם סקר דירוג ערים מבחינת יציבות פיננסית.  ומה מתברר? ירושלים רק במקום ה-24. אפילו לוד מקדימה אותה.

ב-2015 ירושלים הייתה מקום 17 – ירידה של 7 מקומות בשנה.

האם ברקת נוטש את ירושלים לטובת קריירה ארצית כשהוא מותיר אותה על הקרשים?

אולי ברקת צריך לקחת רברס. תושבי ירושלים נתנו בו אמון בכדי שיעבוד עבורם. הנתונים לא מבשרים טובות.

מי רוצה את הראש של רמי לוי

כבר מספר שבועות אנו עדים לקמפיין מתוזמן ומוזר נגד רמי לוי. כנראה שיש גורם או גורמים שרוצים את הראש שלו. הוא מואשם בהאשמות שונות ומשונות – ממעקב דרך רשת הסלולרי ועד רדיפת עובדים.

ברור כי יש כאלה שרואים בו איום כלכלי והם בתחרות אתו. ועכשיו יש גם את הסיפור של קניית מגה, ויכול להיות שמכירת מגה מצריכה לנטרל את רמי לוי.

לא מן הנמנע כי כל הקמפיין הזה מיצר אווירה שלילית נגד רמי לוי, אווירה שתפקידה לכרסם בתדמית של רמי לוי כרובין הוד ישראלי. התדמית הזאת לא מתאימה להרבה גורמים הרואים בו איום.

חבר הפרלמנט הבריטי בעד ישראל

דניאל האנאן הוא חבר פרלמנט בריטי באיחוד האירופי שחיבר את הספר ‘איך המצאנו את החופש ומדוע זה משנה’. הוא גם פרו-ישראלי, שכותב בצורה מאוד מקורית ומעניינת.

ליכודניק התכבד בתרגום ממאמרו על השמאל האנטישמי בבריטניה:

מוזר שאנשים המומים. אנטישמיות במועדון הלייבור של אוניברסיטת אוקספורד? מועדון מפלגת העבודה הבריטית? האם שמאלנים לא אמורים להיות אמפאתיים ורחומים ולדאוג לרווחתן של קבוצות מיעוט?

כנראה לא כשמדובר במיעוט יהודי.

לאנטישמיות יש היסטוריה ישנה ואכזרית בשמאל. האיש שטבע את המילה ‘סוציאליזם’ היה אנטישמי; האיש שהפיץ את האמירה ‘אנטישמיות’ היה סוציאליסט.

הראשון היה הרדיקל הצרפתי בן המאה התשע עשרה, פייר לרו.

“כאשר אנו מדברים על יהודים”, הוא כתב, “אנו מתכוונים הרוח היהודית – ברוח רווח של בצע כסף, רווח של ספקולציות; במילה אחת, הרוח של הבנקאי”.

השני היה שמאלן גרמני בשם וילהלם מאר. “האנטישמיות היא תנועה סוציאליסטית”, הוא הכריז, “רק בסגנון אצילי וטהור יותר מסוציאל-דמוקרטיה”.

• הטור מתפרסם בליכודניק