מדוע כולם פתאום לא רוצים להתראיין?

בשבוע האחרון של בחירות 2015 בנימין נתניהו רשם, כנראה, שיא ישראלי. מספר הדקות בהן הוא הושמע בכלי התקשורת האלקטרוניים, על פי חברת ‘יפעת’, עמד על 1,450 דקות.

לא היה כדבר הזה בתולדות המדינה. הוא התראיין בכל מהדורה אפשרית, בכל תחנת רדיו.

יריבו דאז, יצחק הרצוג, קיבל קצת פחות ממחצית הדקות של נתניהו. ברגע שאחרון הבוחרים שלשל את המעטפה שלו לקלפי, גם ראש הממשלה חדל מלהתראיין לאנשי התקשורת השנואים. שנה שלמה ואף ראיון לתקשורת הישראלית.

לא יום העצמאות, לא ראש השנה, אה, כן, הוא הסכים להתראיין לערוץ 20 על בית אבא ולסרט בערוץ 2 על ‘סבנה’.

רמטכ”לים בעבר נהגו להתראיין מעת לעת לתקשורת. אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק, שאול מופז, דני חלוץ, כולם התראיינו. גבי אשכנזי הפסיק את זה. הוא לא התראיין בכלל כרמטכ”ל. בני גנץ הלך בעקבותיו, אם כי בקצת פחות נוקשות.

גדי אייזנקוט סוגר עכשיו יותר משנה כרמטכ”ל עם מאזן של אפס ראיונות אמיתיים. המקסימום שהוא עשה זה איזה ‘שיח רמטכ”לים’ לערוץ 2, על 20 שנה לרצח רבין.

יועצים משפטיים לממשלה נהגו להתראיין. לענות על שאלות, לא ייאמן, אה? יצחק זמיר, יוסף חריש, מני מזוז, כולם התראיינו. יהודה ויינשטיין הפסיק את זה. הוא לא התראיין פעם אחת במהלך כהונתו. מה כבר היה לשאול אותו? הזגזוז בתיק ליברמן? כמה פרשיות קטנות שטלטלו את המדינה? שטויות.

רוב המפכ”לים נהגו לענות על שאלות, לשתף את הציבור במחשבותיהם. אסף חפץ ויעקב טרנר, משה קראדי ושלמה אהרונישקי. דודי כהן כבר לא התראיין בכלל. פעם הוא כבר הסכים להתראיין למיקי רוזנטל ואחרי הצילומים הראשוניים, ביקש, כמעט התחנן, שמה שצולם לא ישודר.

יוחנן דנינו מיעט להתראיין, אלא אם כן זה הראיון המלטף השנתי ל’ישראל היום’ (לעורך העיתון, עמוס רגב, יש חולשה למשטרה, כנראה מאז שהופקדה עליו שמירה בסיפור דודו טופז) או שממש ממש חייבים.

יורשו מעט זמן בתפקיד אבל נדמה שתקשורת זה לא הדבר הכי חביב עליו בעולם.

חלק ממבקרי המדינה נהגו להתראיין. מיכה לינדנשטראוס בוודאי ראה בזה חלק מהתפקיד, אולי אפילו חלק חשוב. יורשו, יוסף שפירא, התחיל באיזה ראיון נוראי ל’ידיעות אחרונות’ ומאז לא רוצה לשמוע מזה. אפילו נציב שירות המדינה נתן רק ראיון אחד, אם עקבתי נכון, בחמש שנות כהונה.

למה זה קרה? למה כולם פתאום לא רוצים להתראיין? בטח יש אשמה מסוימת בנו, העיתונאים, שיוצרים כזה מאזן אימה אצל המרואיינים, שהם מעדיפים לשתוק.

לא פעם פגשתי אנשים במצבים נוראיים, משפחות שכולות או אנשים על סף הרשעה פלילית, שהדבר שהכי הטריד אותם היה – מה אם אני אתראיין לערוץ הזה והערוץ השני יכעס עליי?

יש בטח גם אחריות מסוימת לאותה אמירה שחוקה של הפרסומאי ראובן אדלר ש”אף אחד לא הצטער על ראיון שהוא לא עשה”.

לפעמים שוכחים שאדלר אמר את זה לאריק שרון, אחרי שנבחר לראש ממשלה, עמדה ממנה לא צריך להתראיין כדי להעביר מסרים. הטראומה של מלחמת לבנון השנייה ומה שנתפס כברברת מיותרת, היא גם נקודת ציון בתהליך. הרמטכ”ל שנכנס אז, אשכנזי, שתק כדי לבדל את עצמו מחלוץ שדיבר.

הכוונה הייתה שישתוק קצת, אבל הוא כל כך התאהב בזה, שגם כשהדובר בניהו כבר רצה שיתראיין, הוא לא רצה.

ולא, זו לא קינת העיתונאים על כך שהאישים המכובדים הללו לא רוצים יותר לדבר איתנו און רקורד. נעמוד בזה. כל עיתונאי יודע שאם האישיות המסוקרת לא מתראיינת בכלל, אז אף אחד לא כועס.

זה רק הצפצוף הנוראי הזה עלינו של כל הבכירים האלה, שמשום מה חושבים שלא מגיע לנו שהם יענו על שאלות.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’