אז מה היו כותרות השבוע?
• סקר PEW עורר סערה, אבל שני הנתונים המרכזיים בו דווקא מרגיעים: רוב הציבור, בכל המגזרים, סבור שישראל יכולה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית בו־זמנית. רוב החרדים ( 58% ), הדתיים ( 79% ), המסורתיים ( 80% ) והחילונים ( 76% ) ענו “כן” כשנשאלו על כך ובעצם הביעו אמון בסיסי בפרויקט יוצא הדופן הזה, וזאת למרות כל המחלוקות בין המגזרים בשלל סוגיות אחרות.
והנה עוד נתון שחשוב לעתידו של עם ישראל, יותר מהרבה שאלות אחרות בסקר: רוב עצום בציבור מתנגד לכך שילדיו יינשאו ללא־יהודי (מוסלמי או נוצרי). למרות העידן הליברלי והגלובלי שבו אנו חיים, כמעט מאה אחוזים מהיהודים מתנגדים להתבוללות ולנישואי תערובת. לא, זו לא גזענות. אפשר לכבד ולא להפלות לא־יהודים, אבל לשמור על הזהות שלך ולהעבירה לדור הבא.
• פרשת אופק בוכריס ממשיכה ללמד אותנו שיעור בסבלנות. עבר עוד שבוע, ואנחנו עדיין לא יודעים מי צודק.
• יום האישה הבינלאומי הולך ומקבל אופי של “יום הילד המוגבל” או “יום המודעות” למען חולי מחלה כלשהי. תראו, הנה מנכ”לית. תראו, הנה פרשנית ביטחונית. וואו, הן מצליחות למרות ה”נכות”. אין לי מושג איך צריך לציין את היום הזה, אבל ברור לי שלא ככה.
• ד”ר יצחק קדמן, המנכ”ל המיתולוגי של המועצה הלאומית לשלום הילד, שהקים אותה לפני 30 שנה, פרש השבוע. מיליוני ילדים ישראלים חייבים לו תודה. עם השנים גם האתגרים השתנו: כשהמועצה החלה לפעול, האויב ארב לילד ברחוב החשוך. היום הוא אורב לו גם בכיס מכנסיו.
• הכותרת הראשית מוועידת “הארץ” לתרבות השבוע לא הייתה המיצג האמנותי ההזוי וגם לא הצרחות בזמן נאומה של מירי רגב, אלא הנאום עצמו. מתחת לסגנון הבוטה מסתתרת עשייה.
רגב מטלטלת את המערכת ועושה שורת צעדים מבורכים. הנה רק דוגמית: איחוד תיאטראות שנמצאים בגירעון, הגבלת כהונה של מנהלי תיאטראות (שמכהנים היום 20־30 שנה), איחוד התזמורות האנדלוסיות הקיימות והקמת תזמורת אנדלוסית לאומית, ביטול חוק הספרים, הסטת משאבים לפריפריה ועוד ועוד. למה היא צריכה את כל הרעש והאקשן והצלצולים, אם היא בעצם גם ביצועיסטית?
• ג’ורג’ מרטין כונה תמיד “החיפושית החמישית”. מפיק העל האגדי של ג’ון, פול, רינגו וג’ורג’, חברי הביטלס, מת השבוע בגיל 90. שנים לפני שהמילה קואוצ’ר הפציעה בחיינו, הוא היה כזה. לקח ארבעה צעירים פרחחים מליברפול ושינה יחד איתם את עולם המוזיקה. הוא היה מעורב בכל תו, בכל שיר, בכל אלבום. לצד כל הצלחה מטאורית, יש תמיד גם אחד כזה: שקט, לא מפורסם, אבל בזכותו הכל קורה.
זה לא צוין כמעט בשום מקום, אבל בימים אלה הוכרז על זוכה יהודי בפרס טמפלטון היוקרתי, שמוענק על תרומה רוחנית יוצאת דופן לאנושות. זהו מעין פרס נובל רוחני, אות הוקרה בריטי שבו זכו בעבר אמא תרזה והדלאי לאמה. כעת זכה בו הרב ד”ר יונתן זקס, לשעבר הרב הראשי של בריטניה, שיקבל כ-1.5 מיליון דולר.
זקס, שהוא גם לורד בריטי, מפורסם בכל העולם כרב, הוגה דעות, איש רוח. בישראל הוא ידוע הרבה פחות. אנחנו מעדיפים דוברים קיצונים וצעקנים יותר. לכן חשוב לתרגם את הדברים שאמר בטקס המרתק באקדמיה הבריטית בלונדון אחרי ההכרזה עליו שם כ”אישיות המגלמת חשיבה רעננה, כבוד וחן, אלטרנטיבה לקיצוניות ולאלימות שמזוהות עם הדת”.
במסיבת העיתונאים אמר זקס: “לצערי, מגמת החילון כשלה בהתוויית דרך בסוגיות הליבה של הזהות האנושית. נוצר ואקום שמתמלא בפונדמנטליזם דתי, שלא פעם מתדלק שנאה. במקביל, העלייה בכוחן של הרשתות החברתיות בקרב צעירים רק מתסיסה את התהליך. הפתרון לאלימות טמון במסרים נגדיים של אהבה, אבל עוצמתיים כמו אלה של מפיצי השנאה.
“צריך לדבר עם הצעירים שם, במקומות שבהם הם גולשים, ולהשמיע קול דתי שיהיה חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה. אנחנו בנקודת מפנה תרבותית, יש מהפכה בטכנולוגיה, ועוד לא למדנו להפוך את התקשורת המודרנית לברכה רוחנית. להפך, את השימוש הטוב ביותר באינטרנט אנשים עושים למטרות כעס ושנאה. אני מתכוון להשתמש בכסף שבו זכיתי כדי לחבר צעירים, טכנולוגיה ויהדות בדרך הנכונה”.
הרב זקס סיפר על ספרו האחרון (“לא בשמו של אלוקים”). בעידן שבו הצעקה הפופולרית לפני מעשי רצח היא “אללה אכבר”, הוא טוען שאלימות בשם הדת היא אחד מאסונות דורנו: “הסונים והשיעים חייבים להבין שהנפגעים העיקריים שלהם הם מוסלמים. נכון, מוסלמים מסוג אחר משלהם, אבל קודם כל מוסלמים. לא יכול להיות שזה מה שהאלוקות רצתה. אנשים הורגים בשם אלוקי החיים, שונאים בשם אלוקי האהבה, מחרחרים מלחמה בשם אלוקי השלום. צריך לשנות זאת. יהודי ראוי לשמו אף פעם לא מאבד תקווה”.
פרשת השבוע היא פרשת “פקודי”, והיא חותמת את ספר “שמות”, הספר שבו יצאנו ממצרים. הרב זקס הסביר שם כיצד הוא קורא את הפרקים האלה בתורה: “לדעתי, אחד הדברים היפים ביותר שמשה רבנו עשה בסוף חייו הוא לפנות לדור הבא ולומר להם: ‘לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו’. המצרים רדפו, דיכאו ושיעבדו את בני ישראל. תפקידו של משה היה להוציא אותם משם אל החופש.
אז למה הוא אמר להם לא לשנוא את המצרים? התשובה היא: אם משה רבנו היה מחנך את עם ישראל לשנוא את המצרים, הוא היה מוציא את בני ישראל ממצרים, אבל לא היה מוציא את מצרים מתוך בני ישראל. משה רצה ללמד את העם את המסר הרוחני שבעיניי הוא החשוב ביותר במאה ה־ 21 : כדי להיות חופשי באמת, אתה צריך להשתחרר משנאה. אין דרך אחרת”.
הסטטוס היהודי:
“משנכנס אדר – מרבין בשמחה” (מסכת תענית על ראש אדר, שהחל השבוע)
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות
בוידאו: השיעור השבועי