האם לצ’ק שרובי ריבלין קיבל מח”כי ש”ס בחתונה יש כיסוי? • טור פוליטי

 בעידן התקשורת של היום, רגע לפני שאתה משתתף בשמחה משפחתית של פוליטיקאי, אתה חייב לקחת בחשבון מי הם האישים אותם תפגוש, עם מי יצלמו אותך ובאיזו פוזה.

השבוע נחגגה במזל-טוב חתונת בנו של דוד אוחנה, יו”ר דגל התורה בטבריה. החתונה נערכה באולם ‘אצולת העמק’ בעפולה, והוזמנו אליה, כמובן, כל המי-ומי של ‘דגל’. בין המוזמנים היה גם ראש עיריית מודיעין עילית, יעקב גוטרמן, שבתקופה האחרונה אמנם סופג חיצים מבית מדרשו של ח”כ משה גפני, אבל עד לא מזמן היה אחד הנחשבים בתנועה.

למרבה המזל (או אי המזל), יצא לו להתיישב בדיוק ליד אויבו – גפני. בהשגחה פרטית צץ במקום ‘איש עם מצלמה’ (גוטרמן, כמו אריה דרעי, טרם הפנים שהתקשורת בימינו השתדרגה, וכל בחור עם טלפון הוא עיתונאי בפוטנציאל), שפתח בתיעוד נמרץ של ‘האירוע’.

“הם אפילו חייכו זה לזה”, דיווח נייעסן, ש’היה שם’. “מי שהסתכל טוב, ואני הסתכלתי טוב, אני מבין בזה, לא יכול היה שלא לחוש את המתיחות. יכלו לחתוך אותה בסכין”, תיאר איש נייעס אחר, שבדיוק ‘קפץ’ לאחל מזל טוב.

פוליטיקאים מ’הדור הקודם’ – הפנימו. כל גיחה שלכם לשוק עלולה להיות מתועדת; כל יציאה מהבית ‘עם שקית הזבל’ עשויה לככב במדורי הבראנז’ה. יצאתם קבוצה של גברים, ואשה הייתה רק בג’יפ המלווה? חכו להלם שתקבלו, כשתמצאו את עצמכם מככבים באמצעי ממוחשב כזה או אחר.

ברוכים הבאים לעידן המתקדם. עין רואה, מצלמה מתקתקת, והופס – הפכתם למרכז החדשות.

 זה גם, פחות או יותר, מה שקרה גם לשמונה ח”כים מש”ס, שמצאו עצמם השבוע בעין הסערה.

ה’פשע’ שלהם היה רצונם לכבד את הראשון לציון, הגר”ש עמאר. אחרי הכול, במהלך השנים בהן כיהן כרב הראשי הם תחזקו קשר חזק ביותר, כפי שהיה גם הקשר שלו עם הגר”ע יוסף זצ”ל. מה יותר מובן מאליו מאשר לבוא ולכבד את שמחתו ביום חתונת נכדו?

אבל היה מי שעשה ‘צימעס’ מהסיפור. הנה, לא פחות משמונה ח”כים טרחו לעלות ולבוא לחתונה המלכותית. אך סימן הוא כי פניהם מועדות לפילוג ולהשתלטות על המפלגה. שמא סימן הוא כי פניהם לכבד את כבוד הראשון לציון ולשמוח שמחתו? לא, אין מצב. החופה, הסעודה, הריקודים – כל אלו אינם אלא יריית הפתיחה למפלגה חדשה שכבר נראית באופק.

לצחוק כל הדרך אל החתונה.

אל מול הפרשנות הזו, אין פלא כי מי שחפץ באחדות ש”ס יצא במתקפת נגד מהירה וישירה. רגע, אם אכן מדובר בחתונת-הצהרה-פוליטית, איך יתכן שרק אחד מבין המועמדים לנשיאות טרח להגיע אליה (רובי ריבלין)? איפה היו כל השאר?

רבותי, שמא תרגיעו קמעא? ש”ס תתפצל לשניים כי מדובר בהכרח ובכפייה של מציאות פוליטית השוררת, בין השורות, מאז פטירת הגר”ע זצ”ל. אבל אנא, הניחו לחתונה ואל תמצאו בה סימנים.

כי יש אנשים שפשוט מגיעים לשמחות כדי לכבד את בעל השמחה. בפרט כשמדובר בתלמיד-חכם ואישיות כמו הגר”ש עמאר, ובמי שכיהן בעשר השנים האחרונות כרב הראשי הספרדי במדינת ישראל.

ושיהיה במזל טוב!

 בשולי השמחה נרשמה תקרית לא נעימה.

ברקע: אי הגעתו של הגאון רבי ציון בוארון, מי שהיה מועמדו של הגר”ש עמאר לתפקיד רב ראשי בבחירות לפני כשנה. מאז ההפסד בבחירות עבר חתול שחור בין שני הרבנים החשובים.

לחתונה, הרב בוארון לא הגיע.

גרסת מקורבי הרב עמאר: נשלחה הזמנה.

גרסת הרב בוארון: לא הגיעה הזמנה.

אז הפעם, לא תאמינו, דואר ישראל הוא שעומד מאחורי הפרשיה הלא-נעימה…

 כשהגיע ח”כ מאיר שטרית אל חדר סיעת יהדות התורה בכנסת, הוא היה נרגש. אחרי הכול, החברים עדיין לא הודיעו במי הם תומכים, וכל הקלפים פתוחים. גם בשבילו ולמענו.

רגע לפני שיצא משם, יצא במרוצה ח”כ אורי מקלב. הוא שכנע אותך? – שאלתי. הוא חייך, כדרכו בקודש. “אני השתכנעתי כבר”, השיב, ולא פירט עבור מי. ניחוש שלי: רובי ריבלין. אבל הניחוש על אחריותי האישית בלבד.

“מה שכן, שאלנו אותו מה הסיכוי שלו”, צעק תוך כדי ריצה. אורי, זאת שתדעו, תמיד ממהר. אוסף הפתקים הצבעוניים שעל שולחנו, בלשכה, המרכז בקשות עזרה, רק הולך ונערם.

מה ענה לכם? הוא חייך, אך לא ענה.

 בפינת הקפה עמד רובי ריבלין והסתחבק עם פעילי ליכוד שרצו “תמונה”.

האם זו תהיה התמונה האחרונה שלהם למזכרת עם האיש שיהפוך לנשיא? מאחר ומדובר בבחירות חשאיות, באמת שלא ניתן לנבא את התוצאות.

הבטחות יש לו למכביר, כמו גם ליתר המתמודדים. אבל עם הבטחות לא מגיעים אל בית הנשיא.

בחתונת נכדו של הגר”ש עמאר, הסתחבקו איתו כמה ח”כי ש”ס, שהבטיחו לו את קולם. האם מדובר בצ’ק עם כיסוי? לא בטוח.

נכון לעכשיו, סיכוייו טובים יותר ביהדות התורה. בש”ס לא הייתי מהמרת על סיכויים גבוהים.

מצד אחד, הגר”ע יוסף הותיר מכתב תמיכה ברובי, אחרי שהחליט בפעם הקודמת להעניק את תמיכת הח”כים ‘שלו’ לשמעון פרס, משום חובת הכרת הטוב. “אילו היה חי היום, ברור לי שהיה אומר להצביע לריבלין”, אומר אחד הח”כים.

אז מדוע לא חתמת לו? – שאלתי.

הוא העדיף שלא לפתוח את הנושא. האם המגמה הנוכחית היא שלא לשמר את מורשת הרב, כפי שיש מי שמנסים להאשים? – נראה לי שמדובר בהאשמה מוגזמת למדיי. אחרי הכול, ניתן לפרש את המכתב כמכתב אותו יכול היה הרב גם לשנות, אם היה עמנו היום, ואם היה מחליט שהנסיבות השתנו.

 איך קרה שיש ‘חופש הצבעה’ ו’חופש חתימה’ מוחלט בש”ס? אחרי הכול, מדובר בסיעה שהיא לא סמל לדמוקרטיה, והחלטות די מתקבלות שם פה-אחד. כך היה בזמן היו”ר הקודם, אלי ישי, שהיה מביא את הכרעות הרב היישר אל חדר הסיעה ואל אוזני הח”כים. כך גם כיום.

מן הסתם יביא היו”ר את המלצתו בפני מועצת חכמי התורה – שתאשר, וזה מה שיוצג בפני החברים. איפה יש כאן מקום ל’חופש’?

מתברר שלסיפור יש היסטוריה. היה זה לפני מספר שבועות, כאשר העלה היו”ר אריה דרעי את נושא הבחירות לנשיאות. פתאום נישא ברמה קולו של ח”כ יעקב מרגי: “כבר חתמתי, לדליה איציק”.

“מי שראה את פניו המחווירים של אריה באותו רגע, לא יכול היה שלא להסיק כי הוא כועס על הצעד. אבל הוא היה מספיק פיקח, כדי להתעשת ולשתוק. עוד זמן-מה חלף, והוא הודיע שכל אחד יכול לחתום “למי שהוא רוצה”.

ניסיון שלי להבין מהחברים מדוע חתמו ולמי, נתקל בחומה של שתיקה. האם הם מפחדים? האמיצים היו שלושה.

הראשון שבהם היה ח”כ אריאל אטיאס, שמשום מה שורבב שמו כמי שחתם לפואד בן אליעזר. לא חתמתי לאיש, הוא אומר, וסירב לומר למי יחתום.

השני, ח”כ ניסים זאב. סיפרתי לו שהשמועות טוענות בעקשנות כי הבטיח בחתונת עמאר, כי קולו נתון לרובי. “אולי אמרתי את זה כשהייתי שתוי ודעתי נחה עלי – והבטחתי על מה שלא נשאלתי”, ענה בבדיחות הדעת.

במי תתמוך? “עדיין לא עשיתי שאלת חלום”, צחק.

השלישי, אמיץ כדרכו, היה יעקב מרגי. אין לו דבר נגד איש מהמועמדים, כמובן, אבל מזה שנים הוא מבטיח לדליה איציק שאם היא תרוץ – הוא תומך בה. הערכתו נתונה לתקופה בה כיהנה כיו”ר הכנסת, עת נהגה בהגינות, ללא שמץ של שחצנות וגאווה, ובלי משוא פנים לאיש.

תתמוך בה עד הסוף? – שאלתי. “עד לדרך לבית הנשיא”, השיב ישיר כדרכו.

 למה צריך לספר בקול למי מצביעים? תהה באוזני בכיר מש”ס.

ההיגיון שבדבריו היה מעניין. “נגיד שאני אומר שאני תומך בריבלין. יום אחרי שהוא נבחר, הוא שוקע בכורסת הנשיאות וברוממות התפקיד, ושוכח אותי ואפילו איך קוראים לי. את הכנסת הוא יראה בערך פעמיים בשנה, בטקסים רשמיים, את פרצופי הוא יראה מלמעלה, מהדוכן, למטה, בין כיסאות המליאה. כולנו יודעים שתפקיד הנשיאות הוא תפקיד טקסי, בלי שום מימד ביצועי, מה ייתן למפלגה שתמכתי בו? כלום.

“מצד שני, אני נשאר בכנסת לראות במסדרונות את פרצופי אלו שפגעתי בהם ולא הצבעתי עבורם. מאיר שטרית יסתכל עלי בעצב, אולי גם בכעס, וכך גם פואד בן אליעזר. למה לי את הצרה הזו על הראש? למה לא לתת לכולם הרגשה טובה של ‘בטח, אני שלך’, ובסוף, מאחורי הפרגוד לעשות מה שמבינים?”

 זוכרים את הימים בהם נצבעה לשכת ראש הממשלה בצבעים קודרים? ובכן, אומרים שמשהו השתנה שם.

הגעתו של ראש הצוות, הארי הרו, כמו גם צירופו של קובי צורף, לשעבר ‘האיש של יולי אדלשטיין’, הביאו משב רוח מרענן.

אם קודם לכן כיכבו שם בעיקר השטיקים, התרגילים והסכינים – היום, כך אומרים, הכול אחרת. פתאום ראש הממשלה ‘שם לב’ אל השטח, אל האנשים הקטנים והפשוטים ‘שעושים את הליכוד’.

היחס אל התקשורת החרדית נותר כשהיה, צונן עד קפוא. אבל אם בקדנציה הקודמת יכולנו להאשים את הלשכה, כי החרדים היו בקואליציה והתקשורת החרדית הייתה די אוהדת, בימים אלו למריבה יש בהחלט שני צדדים. התקשורת החרדית תוקפת, וטוב שכך, היא אפילו לא תושיט יד ליחס מחבק.

כי אחרי חוק הגיוס, שום דבר כבר לא יהיה כמו מה שהיה ביחססים שבין החרדים לבנימין נתניהו. נקודה.

  בטור שפורסם בשבוע שעבר, אפרופו סיקור המירוץ לנשיאות, עלה גם שמו של רובי ריבלין.

בדף הפייסבוק שלי מיהר להגיב יצחק דרקסלר, שנפצע קשה מאוד במלחמת יום הכיפורים ונותר עד היום עם צלקות על בשרו. הוא היה מלא בשבחים על ריבלין. מתברר כי ביום הזיכרון האחרון לכהונתו של ריבלין כיו”ר הכנסת, הוא הזמין אל לשכתו משפחות שכולות. היוזמה הייתה של דרקסלר. רובי והרל”שית שלו רבקה רביץ הרימו את הכפפה ויישמו. דרקסלר היה שם, יחד עם רעייתו, ועם עוד הרבה משפחות שכולות. כשיצא משם, היה ליבו מלא בשבחים לאיש. “יש לו מזג כל-כך נוח”, כתב לי.

רק חבל בשביל רובי שיצחק דרקסלר אינו ח”כ…

  זוכרים את חנוכת תחנת הרכבת בעמק, זו ששוחזרה לפני כשנתיים והפכה לגל עד לתחנת העמק שחיברה את חיפה ודמשק?

ובכן, באקט מיוחד של חיבוק “האיש המזרחי של הליכוד”, עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו מאמץ והגיע עד לעיר בית שאן. במיוחד, כדי לבקר את דוד לוי, האיש והליכוד, לשעבר. הם אפילו אכלו צהריים יחד, לקול תקתוקי מצלמות התקשורת.

השבוע התברר ללוי שהחיבוק הזה היה מזויף, בדיוק כמו החיבוק למשה כחלון (“תהיו כחלונים”). אם חשב, בימים ורודים, שנתניהו עומד להעניק לו תמיכה פומבית, מהר מאוד הבין את מה שהבין גם כחלון, לפני מערכת הבחירות האחרונה – ועוד יותר אחריה: השתמש וזרוק הוא מושג שלא פעם נעשה בו שימוש על-ידי האיש מספר 1 בליכוד.

מצד שני – נאמר להגנתו של נתניהו, לוי התעקש על 40 חתימות, כדי להוכיח לעצמו שהריצה תהיה רצינית ולא תסתיים בכישלון מבזה. ואת ה-40 הללו לא הצליחו לגרד עבורו.

אז למי שלא ידע, או למי שלא קרא את הנבואה שנזרקה כבר בטור הקודם, דוד לוי – סופית, לא רץ לנשיאות.