תרבות אמיתית, עם זקן

 1.

דובר צה”ל לא הוציא פקודה נגד זקנים, הוא הוציא פקודה נגד פוזה.

אין לי כוח להיכנס עכשיו שוב להתנהלות הצה”לית המביכה בפרשה, אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרת: רגע, מה פתאום יש כל כך הרבה זקנים בצה”ל? האם זוהי התחזקות פתאומית של הכוחות הלוחמים? התגייסות המונית של חסידי רחמסטריבקה?

הסיבה, רבותיי, היא פוזה. שמתי לב לזה כמה חודשים לפני פרוץ הפקודה החדשה. מכרים רבים שלי, לא דתיים, בעיקר מהברנז’ה, התחילו לגדל זקן. זו נהייתה אופנה חדשה, וקשה להתעלם מכך. הנה, אפילו צה”ל מוטרד.

לא מזמן הגעתי לאיזה מופע השקה בנמל תל אביב, הסתכלתי מסביב על כל הכתבים והצלמים – וכמעט כולם היו מזוקנים. וכך גם הנגנים ואנשי הסאונד.

חיפשתי אצל כל הגברים הצעירים האלה גם ציציות וכיפה, ולא מצאתי. אחר כך נכנסתי לבית קפה, והמלצר היה מזוקן מצד אחד, ומקועקע מצד שני. אז אולי צריך להרגיע את בכירי צה”ל. זה כולה טרנד. עוד כמה חודשים כל החבר’ה האלה יעברו לרסטות, או לשטריימל, מה שיהיה נכון ועדכני באותו רגע.

וכשאני רואה פתאום צעירים כאלה מחליקים את ידם במגניבות על זקנם החדש, החולף, אני אומר בלב תודה על שזכיתי להיות חלק ממורשת שלא מחפשת תמיד את הטרנד הבא. שלא מחפשת אלטרנטיביות בכל מחיר. שלא משנה את שמה ולשונה ולבושה סתם, כי בא לה, או כי זה מה שהולך עכשיו.

כשחזרתי מנמל תל אביב לירושלים, הישר לתפילת ערבית מאוחרת בשטיבל של זיכרון מוישה, כמעט ניגשתי לשנורר הכי מזוקן ומיושן שיושב בחוץ ונשקתי לו על זקנו הנצחי.

2.

גם בקרב שמתחולל כעת על התרבות הישראלית יש המון פוזה. המון. ואני אישית לא קונה את הפוזה הזאת, של כל היוצרים המיוסרים שמרגישים שמירי רגב סותמת להם את הפה ושעוד מעט יזרקו אותם לכלא כמתנגדים של המשטר.

אז הנה כמה הערות על מלחמת התרבות הזאת, שנדמה שקצת יצאה משליטה.

קודם כול, הרבה לפני שמדובר בקרב על אידיאולוגיה, זה קרב על כסף. העיתונאי עדי גרסיאל הביא מעל דפים אלה בשבוע שעבר כמה נתונים מדהימים: מנהל סינמטק תל אביב, אלון גרבוז, פרש לפני כשנה מתפקידו אחרי שכיהן בו במשך ארבעים (!) שנה. עומרי ניצן הוא המנהל האמנותי של הקאמרי מאז 1994. ציפי פינס היא מנכ”לית בית ליסין כבר 22 שנה.

כל האנשים האלה הם שמות נרדפים ל”תרבות ישראלית” והם נזעקים בכל פעם שיש איזה רצון לשינוי בתחום. האומנם רק החופש האמנותי כל כך יקר להם, או המחשבה שיצטרכו להיפרד מהכיסא ומהתואר?

נראה שבתחום הזה, משורה ישחרר רק המוות: מוטי עומר, למשל, היה מנכ”ל ואוצר ראשי במוזיאון תל אביב “רק” 16 שנים. לא, הוא לא הוחלף. הוא נפטר בעודו בתפקיד.

והנה עוד דוגמה, אחרונה, למרות שיש עוד רבות. בימים אלה פורסמה באחד העיתונים הכותרת הבאה: “אחרי עשרים שנה: הפרישה המפתיעה של מנכ”ל מוזיאון ישראל ג’יימס סניידר”.

אתם מבינים? הכותרת האמיתית הרי הייתה צריכה להיות: “הפתעה: אדם נשאר באותו תפקיד שני עשורים ברצף”.

3.

לפני כמה שנים שמעתי ריאיון קצר בגלי צה”ל, ומאז אני נזכר בו בכל פעם שעוד פולמוס תרבות מתרגש עלינו. מה שאומר שלאחרונה, בגלל קצב הקרבות שמספקים מירי רגב, ‘הארץ’, ‘אם תרצו’ ועוד – אני נזכר בו לפחות פעם בשבוע. המראיינת בתוכנית הצהריים הייתה יעל דן (שאפרופו הסעיף הקודם, משדרת בתחנה מאז גיוסה בשנות השבעים, ומגישה את תוכנית הצהריים ברצף יותר מ‑15 שנים).

המרואיין היה שולי רנד, שבדיוק הוציא דיסק חדש.

דן ניסתה להקשות: “תגיד לי, שולי, אתה לא מיסיונר? יהיו שיאמרו שמה שאתה עושה זו לא אמנות, אלא מיסיונריות. אתה רוצה, באמצעות המוזיקה, להחזיר את כולנו בתשובה”.

רנד לקח נשימה, וענה כך: “יעל, ואת לא מיסיונרית? את הרי בוחרת יום יום באילו נושאים לעסוק, ואילו שאלות לשאול, ואילו שירים להשמיע. כל אחד הוא מיסיונר. כל אדם קם בבוקר לקדם את הערכים שלו, את האג’נדה שלו”.

זה כל כך נכון. האם יעל דן תשאל את שלמה ארצי אם הוא מיסיונר? כבר עשרות שנים הוא שר על אותה אהבה חמקמקה, או על אותה מדינה שפעם הייתה והכול כבר חלף ולא יחזור. דורות שלמים גדלים על איזה געגוע עצוב כזה, זו לא מיסיונריות? והבן שלו, בן ארצי, ששר ‘אני אפס’, הוא לא מיסיונר? אין פה אמירה עם משמעות? ואת אייל גולן, מישהו שאל פעם האם הוא מיסיונר? והלהקות הצבאיות, והדג נחש, וכל מי שמופיע ושר במדינה הזאת, הם לא מיסיונרים, כולם? כל אדם – ובפרט כל יוצר – מעביר תכנים בשירים שלו. אין דבר כזה אמנות אובייקטיבית.

כל אמן מעביר מסר, השאלה היא מהו המסר. “אז כן, כמו כולם”, אמר רנד, “גם אני מיסיונר. ואני בהחלט מנסה להעביר מסרים של אמונה, של שמחה, של מחשבה על הזהות שלנו”.

כמה חשוב להפנים את זה כשאנחנו מדברים על תרבות.

4.

וכמה חשוב גם להפסיק לקטר, ופשוט ליצור ולעשות. לא רק לחכות להכרה חיצונית. לא רק לספור השמעות וליילל.

בשנים האחרונות נדמה שהמגזר הדתי קודם כול מחכה לתעודת כשרות מגלגלצ, ואז, ורק אז, הוא באמת מעריך את הזמרים הדתיים שלו. למה? למה עורכי הפלייליסט הם אלה שקובעים לנו מה לאהוב? איפה הגאווה הכי בסיסית בעצמנו ובתרבותנו?

ברמה האישית, אגב, אני מחבב מאוד את חנן בן ארי וישי ריבו, אבל שומע בלי הרף זמרים שבחיים לא יגיעו לפלייליסט של גלגלצ.

הרי גם אלף רפורמות של מירי רגב לא יכניסו לרשימת ההשמעה את מוטי שטיינמץ או את זאנוויל וינברגר, שני צעירים סופר-מוכשרים, ששירתם מרגשת כל כך הרבה יהודים, בארץ ובעולם. אז מה? בגלל זה אני אוותר על הקולות הנפלאים האלה, על העיבודים המרגשים, על המילים הקדושות ועל מה שאני רוצה שיהיה חלק מהזהות שלי ושל ילדיי?

השבוע הייתי באילת, בכנס של מנהלי מחלקות לתרבות תורנית מכל רחבי הארץ. הם דיברו שם הרבה מאוד על השם הזה שלהם, שגם הוא כבר בן עשרות שנים, “מחלקה לתרבות תורנית”. הם מאוד רוצים מיתוג מחודש. זה נשמע להם כבד מדי, דוסי מדי, לא אטרקטיבי. אולי “מחלקה לתרבות יהודית”? הציע מישהו.

כשעליתי לבמה, אחרי ששמעתי את כל הדיון הזה, אמרתי לקהל שמבחינתי, השם שלהם צריך פשוט להיות: “המחלקה לתרבות”. חד וחלק.

שמחלקות התרבות האחרות יחפשו לעצמן שמות חדשים. וגם אם פרקטית אי אפשר להשתמש בשם הזה, זה צריך להיות הראש: מול גלי ריאליטי ורדידות שמציפים את התקשורת המרכזית במיינסטרים, ומול גלים הזויים ובוטים ואנטי-ישראליים שמציעים יוצרים אלטרנטיביים משמאל, התרבות היהודית היא פשוט התרבות הכי בסיסית ומתבקשת לעם ישראל בעת הזאת, בלי להתנצל ובלי להתבלבל, ובעיקר, בלי רגשי נחיתות.

אין לנו זכות בכלל להתלונן. הכול טפו חמסה ברוך השם. התרבות שלנו תותים.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’