למה הסקר על גזענות הישראלים מוטה

מדי מספר חודשים מתפרסם סקר שנועד לחשוף כמה הישראלים גזענים ומפלים. הבעיה עם הסקרים הללו שרובם שטחיים ולוקים בהטיה כמעט שקופה.

מתוצאות הסקר המטרידות של מכון PEW, שפורסמו השבוע בכלי התקשורת, לא הופתעתי.

אבל בהחלט הופתעתי והתאכזבתי שגם מכון אמריקני ותיק ומכובד מפרסם סקר שלוקה באותם פגמים טיפוסיים של אלה הישראלים (אולי זה קשור למזמיני הסקר ולעמדותיהם הפוליטיות).

כך, למשל, הופיעה בסקר השאלה “האם אתם מסכימים בהחלט, מסכימים, מתנגדים או מתנגדים בהחלט לקביעה כי יש לגרש או לסלק ערבים מישראל”.

חבל שהסוקרים לא התאמצו לשאול שאלות בהירות וספציפיות יותר, שמאלצות את הנשאל להבין ולהתמודד עם משמעות תשובותיו.

שהרי ברור שכל משיב יכול לפרש את השאלה הזו באופן שונה (ובעיקר אם הוא עונה במהירות ועל שאלות רבות). יש הבדל של יום ולילה בין גירוש מחבלים עם דם על הידיים לבין גירוש אזרחים ערבים תמימים. יש גם הבדל בין מי שקורא להשמדת מדינת ישראל, כמו השיח ראיד סלאח ונאמניו, לבין אלה ששואפים לחיות בדו-קיום הרמוני עם היהודים (והם הרוב המכריע).

אם רצו ממצא מדויק לגבי הלגיטימציה הנוראית שניתנת לגירוש, היו צריכים לצרף לשאלה תנאים שונים, במידת חומרה הולכת וגוברת.

שאלה חייבת להיות מדוייקת

אפשר לטעון שהחידוד הזה מיותר כאשר רוצים לאתר הכללות גורפות, שיסודן בדעות קדומות ואיבה קולקטיבית. אבל בפועל אנחנו יודעים ששאלה שנוגעת לתחום המתח והקונפליקט חייבת להיות מדויקת, בהירה וברזולוציה גבוהה כדי לצייר תמונת מצב מחודדת. שאלה מכלילה מניבה לרוב תשובה פשטנית ולמעשה מושכת את הסקלה כולה לתחום האדום (הגזעני).

יתר על כן, אנחנו יודעים שבמקרים רבים הנשאל מקשר (באופן מודע ובלתי מודע) בין השאלה הזאת לבין אירועים שבחדשות ומשיב עליה בצורת התרסה עקיפה. לעיתים קרובות הקריאה לסילוק הערבים מישראל (כפי שהיא משתמעת מהשאלה בסקר) דומה במהותה הרגשית לקללות של אוהדי הכדורגל במגרש. הקללה מביעה את זעמם הספונטני על השופט שעיצבן אותם ולא בהכרח מצביעה על עמדתם העקרונית על משפחתו של השופט.

יש גם לקחת בחשבון שהסקר נעשה בתוך מציאות חריגה מאד (למעשה בתקופת מלחמה). אין כמובן פסול בקיום סקר בעת משבר ולמעשה אפילו חשוב לקיימו. אבל העיתוי צריך להילקח בחשבון לגבי עוצמת התשובות ובעיקר לגבי פרשנותן.

הרי כל בר דעת יודע שבשל מלחמת צוק איתן, גל הטרור המשתולל סביבנו, הטבח ההמוני במזרח התיכון והתנהגותם המתריסה של חברי הכנסת הערביים – המתח בין ערבים ליהודים הגיע לשיאו. להתייחס לסקר כזה כמייצג את העמדה הרווחת והעקרונית של היהודים כלפי הערבים או של הערבים כלפי היהודים בישראל זה כמו לקבוע את רמת המלחים בגוף אחרי ריצת מרתון.

אגב, ההטיה של סקר מתבטאת לא רק בשאלות שהוא כולל אלא גם בשאלות שאינו כולל.

מדוע, למשל, לא נשאלו הערבים על רצונם במדינת שריעה או במדינה נטולת יהודים (תפישה רווחת בתנועה האסלאמית ובקרב תומכי בל”ד). הרי אם הסקר ביקש לאתר את רמת הגזענות בחברה הישראלית ואת גודל השסע, שאלות כאלה מתבקשות.

ההערות על הפגמים שלעיל לא באות להמעיט מההקצנה שחלה ביחסה של החברה הישראלית כלפי החברה הערבית כולה (וזה כולל גם את ערביי ישראל).

הגורמים העיקריים למגמה המדאיגה הזאת היא הרתיעה המתחזקת מהאסלאם, שתיקתם הציבורית הרועמת של ערביי ישראל לנוכח האלימות בחברה הערבית והטרור הפלסטיני, הנזק התדמיתי העצום שגורמים חברי הכנסת הערביים ושינויים דמוגרפיים המתחוללים בישראל: הצטמצמות שיעור השכבה החילונית הוותיקה והמשכילה באוכלוסיה (בשל ירידה בשיעורי הפריון), הכישלון החינוכי של דור ה-Y והצביעות של התקשורת הישראלית, שנתפסת אצל רבים כשמאלנית מדי (רבים רואים בסקרים יוזמה תקשורתית ולכן מביעים עמדות לעומתיות שמטרתן להרגיז (בבחינת אצבע משולשת)).

למה מתכוון המשורר

הסקר הכיל גם שאלה מכשילה שחוזרת על עצמה שנה אחר שנה בסקרים רבים: “האם ישראל יכולה להיות יהודית ודמוקרטית בו זמנית?”

ראשית, הפרשנות למושגים “יהודית” ו”דמוקרטית” היא כה רחבה שקשה בכלל להבין למה התכוון המשורר. גם שאלה מעט יותר ממוקדת כגון “מה יותר חשוב ‘דמוקרטית’ או ‘יהודית'” חסרת ערך סוציולוגי, כי התשובה האמיתית שאנשים נותנים לשאלה הזאת היא: תלוי באיזה מצב ולאיזה צורך.

השאלה הזאת חושפת את ההנחה של חוקרי החברה (שנוטים להיות באגף השמאלי של המפה הפוליטית), שיש סתירה מובנית בין יהדות לבין דמוקרטיה ובין אמונה דתית לבין משטר דמוקרטי.

בפועל חלק גדול מהציבור בארץ לא מזהה את המושגים הללו באותו אופן דיכוטומי שבו החוקרים מזהים אותם. בעיני רבים השאלה הזאת מתפרשת בעיקר בהקשר של סמלים ורגשות (שמתחברים לתחושה של זהות, שיוך וסולידריות). היא דומה במקצת לשאלה שהיתה מופנית לאזרח איטלקי: “מה אתה קודם: אירופאי או איטלקי”.

רוב היהודים (גם החילונים) מעדיפים סמלים לאומיים על פני אוניברסליים (למשל בדגל או בהמנון), לא בגלל חולשה דמוקרטית אלא בגלל שהיהדות היא עבורם יותר מדת או לאום.

למעשה, כאשר מפנים לישראלים שאלות ממוקדות על התנגשויות בין ערכים קונקרטיים – למשל, בין חופש דת לכפייה דתית – רובם (בעיקר החילונים והמסורתיים) נותנים עדיפות ברורה לחופש הפלורליסטי. הם אוהבים את היהדות וקשורים למסורת העתיקה אבל לא יסכימו עם החמרה בחקיקה דתית. כלומר הם רוצים יהדות דמוקרטית ודמוקרטיה יהודית, גם אם בפועל זה אולי בלתי אפשרי להשגה במציאות הפוליטית העכשווית.

לסיכום, אנחנו מאשימים את הציבור הישראלי בתפישות פשטניות שמובילות להכללות פגומות, לחוסר סובלנות ולעתים גם לתוקפנות. אבל לפני שבאים בטענות למשיבים “הגזענים” כדאי שגם הסוקרים יטלו קורה מבין עיניהם, ויחליפו את הסקרים השטחיים והמגמתיים במחקרי עומק, שמאתרים את המורכבות של מרקם הישראליות.

• עוז אלמוג הוא פרופ’ לסוציולוגיה מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה