האוכלוסייה החרדית היא הצומחת ביותר בישראל, לאחר שבמשפחה חרדית נולדים שישה או שבעה ילדים בממוצע. התוצאה: בתוך 20 שנה מספר החרדים צפוי להגיע לכשני מיליון נפש.
היכן הם יגורו?
העיתונאית מירב ארלוזרוב מדה מרקר מדווחת, כי לאחר שהשאלה הבוערת הזאת לא הטרידה את מנוחתה של הממשלה בשנים האחרונות, רק באחרונה התעוררו במשרד השיכון לבחון את שאלת הדיור לחרדים.
המשרד, תחת השר יואב גלנט, הקים צוות בשיתוף עם המכון החרדי למחקרי מדיניות ועם ראשי ערים חרדיות, כשהמטרה היא למפות את צורכי הדיור של החרדים ולשרטט מפת פתרונות אפשריים.
הצוות, בראשותו של ד”ר חיים זיכרמן, המתמחה בחברה החרדית, זיהה כי כבר יום חסרות כ–10,000 יחידות דיור לחרדים, וכי ב-20 השנים הקרובות צורכי הדיור שלהם יגיע לכ-190 אלף דירות נוספות.
צורכי הדיור של החרדים שונים מאלה של האוכלוסייה הכללית: למשל, רוב החרדים לא יגורו במגדלי דירות, בגלל הסירוב להשתמש במעלית שבת; החרדים צריכים דירות גדולות, אבל אין להם צורך במפרט מפואר או בחניה ליד הבית.
לפי הדיווח בדה מרקר, ההערכה היא ש-10%-30% מהחרדים בשלים לרכוש דירות בשוק החופשי – כלומר, בשכנות לחילונים. אולם עדיין מרבית החרדים מצטופפים בתוך קהילות, וזה אומר שתידרש בניית ערים נפרדות לחרדים, או הקמת שכונות נפרדות בתוך ערים מעורבות.
בשנות ה-90 הייתה מדיניות הממשלה לבנות לחרדים ערים נפרדות. זה התחיל עם עמנואל בשומרון, המשיך עם הערים ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד, והגיע לשיא עם רמת בית שמש, שבפועל הכפילה את גודלה של העיר בית שמש.
“זאת היתה טעות קולוסלית של המדינה”, מצוטט בכיר שעוסק בנושא הדיור החרדי בדה מרקר. “בפועל, המדינה הכניסה את החרדים לגטאות. התוצאה היא אסון גדול לכולם, משום שזה יצר כיסי עוני, איים ענקיים של חוסר תעסוקה, וגם החריף מאוד את הניכור בין חרדים לחילונים.
“אדם שגדל כל חייו בתוך חממה סגורה, שבה הוא רואה רק אנשים כמותו, לא יסטה מהנורמה. הוא לא ישאף אף פעם להיות אחר, וכך בפועל אנחנו עזרנו לחרדים להתבדל מהחברה הכללית ומשוק העבודה”.
המסקנה הזאת עוברת לאורך מסקנות הצוות של משרד השיכון: הצוות אמנם נמנע מלפסול את האפשרות של בניית ערים נפרדות נוספות לחרדים – כסיף שבנגב למשל – משום שיש חרדים שלא יסכימו להתגורר, אלא בתוך ערים נפרדות, אבל הציג המלצה ברורה להימנע במידת האפשר מהמשך בניית הגטאות החרדיים, ובעיקר לסגת מהרעיון של כסיף. “היא מרוחקת מכל מרכזי התרבות החרדיים, וגם מכל מקור תעסוקה, ומשדרת תחושה של פריפריה עלובה. זאת תהיה בכייה לדורות”, מצוטט הגורם.
הצוות מסתייג גם ממעבר לשכונות עניות בערים חילוניות, תוך דחיקת האוכלוסייה המקומית, שהיא בדרך כלל מוחלשת. לדבריהם, התוצאה היא מאבקי כוח ותרבות שאינם מוסיפים לאיש דבר, ומחריפים את הקרע בין חילונים לחרדים.
הפתרון המועדף, לפיכך, הוא זה של הרחבת הבנייה בריכוזים חרדיים קיימים במידת האפשר, וכן בניית שכונות חרדיות בתוך ערים מעורבות.
אולם, לפי דה מרקר, יש שלוש בעיות במימוש הפתרון המועדף הזה: האחת – משפטית, בשל הרצון לשווק שכונות שלמות לתושבים חרדים בלבד, צעד המעלה שאלות של אפליה. לפי הדיווח, הדו”ח של משרד השיכון מתעכב חודשים ארוכים בשל הרגישות המשפטית, אבל ככל הנראה נמצא לה פתרון. הפתרון הוא של שיווק המותאם לחרדים, אבל תוך מתן אפשרות גם לחילונים להשתתף בשיווקים אם יחפצו בכך.
בעיה נוספת היא שהפתרון הזה לא תמיד מקובל על החרדים, בוודאי שלא על הקיצוניים שבהם.
והבעיה האחרונה: הפתרון ממש לא מקובל על על ראשי הערים החילוניות, שמתנגדים בתוקף לכניסת אוכלוסייה חרדית אל תוך הערים שלהם.
ראשי הערים חוששים מהאוכלוסייה החרדית משתי סיבות: השתלטות בכוח על שכונות ואכיפה של אורח החיים החרדי על תושבים חילונים; ומפני שהחרדים נתפשים כתושבים עניים, שממעטים להניב לעיר הכנסות, ומנגד מייצרים לעיר הרבה מאוד הוצאות על חינוך ושירותי ציבור.
על ההתנגדות הזאת ממליץ משרד השיכון, לפי דה מרקר, להתגבר – גם בכוח. “אם ראש עיר היה אומר שהוא לא מוכן לקלוט אתיופים לעיר שלו הוא היה מוקע כגזעני, אבל על החרדים זה לגיטימי משום מה לומר זאת”, אומרים חברים בצוות של משרד השיכון. “אין לכך שום סיבה. החרדים צריכים להתגורר בכל ישראל, לפי המשקל היחסי שלהם של – 15% מהאוכלוסייה. אם באשקלון עושים עכשיו הסכם גג, והמדינה מממנת בניית 30 אלף יחידות דיור, מדוע שכמה אלפים מהן לא ייוחדו לחרדים בשכונות נבדלות משלהם?”