חותם נדיר של אישה בן 2500 שנה נחשף בעיר דוד: “עליהנה בת גאל”

מי היו עליהנה בת גאל וסעריהו בן שבניהו?

שני חותמות נושאי שמות עבריים נחשפו בתוך מבנה רחב ידיים מימי הבית הראשון בחפירות רשות העתיקות בחניון גבעתי שבעיר דוד, בגן הלאומי סובב חומות ירושלים. “מציאת חותמות נושאי שמות עבריים מתקופת בית ראשון היא לא דבר שבשגרה, ומציאת חותם שהיה שייך לאישה, זה דבר נדיר עוד יותר”, אומרים החוקרים.

לאחר תשע שנות חפירה של רשות העתיקות, בשיתוף רשות הטבע והגנים ועמותת אל עיר דוד, הצליחו החוקרים באתר להעמיק עד לשכבותיה של ירושלים הקדומה – מימי הבית הראשון. כאן, נכונה להם הפתעה: בתוך המבנה, הבנוי אבני גזית מפוארות, נמצאו החותמות.

להערכת החוקרים, יתכן כי המבנה הבנוי היטב שימש כמרכז מנהלי.

ד”ר דורון בן עמי ויאנה צ’חנובץ ושלומה כהן, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות, מסבירים: “חותמות אישיים, כמו אלה של עליהנה וסעריהו, שימשו לחתימה על מסמכים, ופעמים רבות שובצו כחלק מטבעת שנשאו איתם בעליהם. בעת העתיקה, הם ציינו את זהותם, ייחוסם ומעמדם של בעלי החותם”.

על חותם האישה הנדיר, העשוי אבן חצי יקרה, נכתב בכתב ראי באותיות עבריות קדומות: “לעליהנה בת גאל”. בעלת החותם מוזכרת כאן לצד שם אביה.

לדברי ד”ר חגי משגב מהאוניברסיטה העברית בירושלים, “חותמות שהיו שייכים לנשים, מהווים אחוזים בודדים מכלל החותמות שנמצאו. זאת, בשל מעמדן הכלכלי שהיה נחות בדרך כלל, לבד ממקרים יוצאי דופן כמו זה שלפנינו. השם עליהנה אמנם אינו מופיע בתנ”ך, ואין מידע נוסף על זהות האישה, אך העובדה שהחזיקה חותם, מעידה על מעמדה החברתי הגבוה”.

ד”ר משגב מוסיף: “רוב חותמות הנשים המוכרות לנו נושאות את שם האב, ולא את שם הבעל. כאן כמו במקרים האחרים, הדבר עשוי להעיד על מעמדה הגבוה יחסית של עליהנה, שהיה תלוי במשפחתה המקורית, ולא במשפחת הבעל. יתכן שעליהנה שמרה על על זכותה על הרכוש ועל עצמאות כלכלית גם לאחר נישואיה ולכן שומר שם האב, אולם אין בידינו מידע מספיק על החוק ביהודה בתקופה זו”.

השם “עליה” ידוע מחותם עמוני בן התקופה, והיא צורת הנקבה לשם המקראי הידוע “עלי”. בכתב שבחותם ניכר דמיון לכתבם של חותמות עמוניים, וייתכן שהדבר מעיד על מוצאו הזר של מי שגילף את החותם, ואולי על מוצאה הזר של עליהנה – ככל הנראה מעבר הירדן.

החותם השני שנחשף בחפירה, הכתוב בכתב ראי, נושא את הכיתוב “לסעריהו בן שבניהו”.

השם סעריהו נזכר בחרס מערד, ומשמעו, ככל הנראה, ה’ המתגלה בסערה; (ראו איוב ל”ח).