איזה נס שעל הריקודים לכבוד אריה דרעי כבר סיפרו לנו
1.
את הצל”ש השבוע בחרתי להעניק לשלומי גיל ממשפחה.
הפעם הוא הבריק בלא פחות משתי כתבות – כל אחת מהן מוצלחת בפני עצמה.
נתחיל בראשונה:
כמה דיברנו בשבוע החולף על ‘מתחם התחנה’, על ה’הברזה’ של חבר מועצת העיר ירושלים מיכאל מלכיאלי מש”ס, ועל הסיבות שהובילו להפקרה של השבת.
אחד המרואיינים הפופולאריים בפרשה היה חבר מועצת העיר יצחק פינדרוס מסיעת דגל התורה. אבל גיל שדרג את הסיפור משמעותית כשיצא עם פינדרוס אל המתחם עצמו, תיאר בצבעים את המתרחש שם, שוחח עם מוכרים – עם מי שבוחר לסגור את חנותו בשבת ועם מי שלא, כולל תיאור טכני מפורט של ההצבעות.
“מתחם התחנה… נחנך שבועות ספורים לפני הבחירות הקודמות לראשות העיר ירושלים… מתחת לעיניהם הבוחנות של חברי המועצה החרדיים אושרו התכניות להקמת מתחם מסחרי עצום, במקום שבו פעלה תחנת הרכבת הישנה של ירושלים”.
מיד אחרי הבחירות דרש פינדרוס לקבוע שכמרכז מסחרי ישבות המקום בשבת, אבל בפועל זה לא קרה. “ברקת, כדרכו, העדיף למרוח אותי”, הוא מעיד.
למזלה של השבת, הגיש עו”ד דתי בשם מרדכי פדר, המתגורר בסמוך, ערעור לעירייה – ודרש להגביל את סעיף ה’שימוש חורג’ המאפשר את הפעלת המקום, עד שתוגש תב”ע מסודרת.
בעירייה מיהרו, כתגובה, לזרז את הגשת התב”ע. הדיון בוועדה המקומית נועד לקבוע שהעירייה תוריד מסדר היום את הגשת התב”ע ותוגבל היכולת של מפעילי המתחם להמשיך את הפעילות המוגדרת כ’שימוש חורג’, ואשר מאפשר להם פעילות בשבת. ביום רביעי, שבוע לאחור, נערכה הצבעה. מלכיאלי לא הגיע, הבקשה לא הוסרה מסדר היום. וכך, בשלוש שנים הקרובות יוכלו מחללי השבת לעשות זאת באין מפריע.
לתשומת לב יו”ר ש”ס אריה דרעי, שספג בסוף השבוע ירידה של מנדט בסקר שפורסם בערוץ 2. השבת תובעת את עלבונה. כך לפחות זה נראה.
2.
הכתבה השנייה פרי עטו של גיל מתארת את סיפורו של הרצל עומדי, תושב העיר העתיקה, האיש שבנו, אליהו הי”ד נרצח לפני 29 שנים, כשירד להביא סוכריות לילדי ‘חברת תהילים’.” בכוחותיו האחרונים חטף את הסכין מידי אחד הרוצחים והצליח לדקור אותו עד זוב דם. שתי דקות אחר כך גברו עליו חיות הטרף והשאירו אותו מוטל מת בשלולית של דם ששינתה לנצח את יחסי היהודים והערבים בירושלים”.
אליהו היה בן 21 במותו, בשבת פרשת לך-לך, י”ג בחשוון תשמ”ז. הוא היה תלמיד ישיבת ‘שובו בנים’, שיצא בשבת בצהריים אל חנות ממתקים סמוכה כדי לקחת סוכריות (התשלום בוצע במרוכז אחת לשבוע). “עומדי צעד בבטחה בין הסמטאות העתיקות של הרובע המוסלמי, בסמיכות לבתים שבהם השתכנו ראשוני המתיישבים היהודיים, לאחר מלחמת ששת הימים. הוא הכיר את המקום היטב וללא חשש”.
דקות ספורות לאחר מכן חש את הסכין ננעץ בגופו. השבוע נסגר המעגל והרוצח הנמלט, עומר בן נאיף זאיד, מת מוות אלים ומסתורי בסופיה בירת בולגריה. בכתבה שב האב השכול אל השבת השחורה בחייו ושחזר את הסיפור.
“ביום שישי שעבר, שעות לפני כניסת השבת, שמע לראשונה על מותו המסתורי של רוצח בנו. במשך שנים עקב אחריו, רצה לדעת היכן הוא חי, איפה הוא פועל ולמה למען השם איש לא עושה נגדו משהו – אולי אפילו מוציא אותו להורג. ‘הקשבתי לחדשות כמו בכל יום’, הוא מספר, ‘ואז שמעתי ידיעה מעניינת. אמרו שהרוצח… חוסל בבולגריה… ברגע הראשון ממש רעדתי. הרגשתי את המעגל שנסגר”.
איש, אגב, לא הגיע לספר לו על כך מטעם המדינה. “התרגלתי. כבר שלושים שנה שאף אחד לא בא”.
למי ששכח, סכינאים ערבים היו בירושלים עוד לפני האינתיפאדה הראשונה.
3.
גם יתד נאמן דיווח על הפרשה. גם שם, בכתבה מרתקת, שבה ר’ גיל אל הרצח, תוך שהיא משוחחת עם אחיינו, אליהו חי, שנולד בימי ה’שבעה’ לדודו, נקרא על שמו, ולימים זכה לחזור בתשובה – וכיום הוא אברך בישיבת שובו בנים, “כדודו הקדוש שהדמיון החיצוני ביניהם פשוט מצמרר”.
“ילדתי את אליהו חי (הוספנו לו שם בגלל הטרגדיה) בשבעה, ומיד ראינו שהוא ממשיך דרכו של אחי”, מספרת האם, יפה, אחותו של אליהו הי”ד.
יפה מספרת כי למרות שהיא ובעלה אינם שומרי מצוות, הם תומכים בבן לכל אורך הדרך ואף התרגשו כשנישא לבחורה יראת שמים וחוזרת בתשובה.
אגב, ההורים עצמם, לאחר הפטירה, קיבלו על עצמם שמירת מצוות. “חזרתי בתשובה בזכותו”, מתארת האם דבורה בקול בוכים.
4.
קשה שלא להסכים עם כל מילה בטורו של דוד גבירצמן בבקהילה.
“איך זה יוצא לו תמיד, לצה”ל, הפספוסים האלה?.. לא ברור, הם מעוניינים בחרדים ירוקים, או לא?
במגמת ההתנחמדות הצה”לית מושקע לכאורה כסף וגם מחשבה, אבל משום מה הם חייבים שוב ושוב להתנגש חזיתית בפחים בוערים”.
תכלס, צודק.
תגובה כמו זו של דובר צה”ל מוטי אלמוז שטען כי “אי אפשר לנהל צבא ממושמע אם כולם יגדלו זקנים”, רק מרחיקה חרדים מלהתגייס, ולא מדובר על השוקדים על תלמודם, שממילא אינם מעלים בדעתם לבדוק את בסיסי צה”ל מבפנים – אלא גם על הנושרים. מי מהם שמקפיד על זקן, יחשוב פעמיים בטרם יעלה בדעתו גיוס.
“הזקן ביהדות הוא חפץ של קדושה, ‘הדרת פנים זקן'”, ואם הצבא לא מבין זאת – יש לו בעיה קשה בזירה החרדית.
5.
אין מה להשוות את קונטרס החדשות של משפחה לזה של המתחרה בקהילה. לא רק בגלל כמות הדפים, כי אם גם בשל מספר הכתבות החדשותיות ואיכותן.
לגבי המגזין – אפשר להתווכח. שכן, יש שבועות בהן מפתיע בקהילה בכתבות מקוריות, שעולות על אלו של משפחה.
המעניין הוא החלק הפחות נסקר במדור זה – המגזינים המיועדים לאשה החרדית. אודה, לא תמיד אני קוראת. לעיתים מסתמכת על חוות דעת מבני המשפחה (המורחבת), אבל הרושם שנוצר אצלי הוא ש’פנינים’ של בקהילה, איכשהו מצליח ‘לעשות בית ספר’ למתחרה ‘בתוך המשפחה’. הוא עממי יותר, הוא שווה לכל נפש, והוא עוסק בנושאים מרתקים יותר.
השבוע, למשל, הוא הצליח לרתק את כולנו בכתבה על שרי, בתו של יעקב אשר, מי שחתנה רפאל מרדכי בונים נפצע אחרי האירוסין בתאונת דרכים קשה, לפני שלוש שנים.
כתבה נוגעת ללב, המיועדת רשמית לחזק את הכלה שרי שפרלינג מ’אסון קו 402′, אך מהווה מסמך מדהים, שמדבר אל כולנו.
“התאונה אירעה ביום שני. בשבת, יומיים לפני, התארח החתן אצל הוריי ונתן להם במתנה ספר תהילים עם הקדשה שבסופה כתב ‘תתפללו גם עליי’. הוא לא ידע אז על הנבואה שנזרקה בו… יומיים אחר כך כבר התפללנו עליו, או-הו התפללנו…”
תיאור מצמרר, נוגע ללב. שאפו לכותבת רינה יגר.
6.
שבוע אחרי שביקרנו כאן את הנבואה שנזרקה בטורו של יוסי אליטוב במשפחה, לפיה הממשלה תתפרק על רקע מתווה הכותל הרפורמי – קבלו השבוע צפירת הרגעה.
תחילה נזכיר את הכותרת בעמוד השער בשבוע קודם, בקונטרס החדשות: “גורמים פוליטיים מעריכים: ההכרה הרשמית של נתניהו ברפורמים עשויה להוביל לסיום השותפות עם החרדים”.
ובפנים, בטור, המילים הבאות: “צריך לומר את האמת: הכל היה נכון ואפשרי עד לרכבת החוגגים שהגיעה השבוע מצפון אמריקה לציון חגיגות העצמאות בלשכת ראש הממשלה, בבית הנשיא, והשד יודע היכן עוד זה יימשך. מהרגע הזה, העניין מסתבך, אחרון השאננים מבין כבר שלא מדובר בשאלה טכנית של מצוקת מקום לביצוע טקסי תפילה מעורבים עם נשים שמניחות תפילין, מדובר בקריאת תגר על היהדות בצורתה המקורית.
|את השד הזה קשה יהיה לקבור, ומול ריקודיו בראש חוצות ישראל – קשה יהיה להמשיך הלאה ולהתעלם כאילו דבר לא אירע… לפיכך, את השעה הזו – שעת הפגישה החגיגית בלשכת ראש הממשלה – אפשר לרשום כשעה שבה החלה ממשלת נתניהו הרביעית לחשב את קיצה לאחור”.
שבוע חלף, הצרה הרפורמית נותרה בעינה, אך הניתוח השתנה במאה ושמונים מעלות:
“לטובת כל החרדים לעתידה של ממשלת נתניהו בעידן הקרוב – נפתח דווקא בשורה התחתונה: ממשלת ישראל לא תקרוס על רקע מיזם הכותל הרפורמי. נערים היינו וגם זקננו, וראינו וסיקרנו נפילות של ממשלות יותר מפעם או פעמיים. ממשלות בישראל קמות ונופלות או על רקע תקציב מדינה או בגין יוזמות מדיניות או בגלל אופוזיציה חזקה וקוסמת שמשמשת אלטרנטיבה אמיתי ומיידית לממשלה המכהנת. במשבר האחרון לא התקיים אף אחד משלושת התנאים הללו: התקציב עבר, יוזמה מדינית אין, והאופוזיציה? נו, שויין”.
אליטוב דפרשת ויקהל מתבקש לעדכן את אליטוב מפרשת כי-תשא ולתאם עמדות: האם אפשר לרשום את השעה הזו כשעה שבה החלה ממשלת נתניהו הרביעית לחשב את קיצה לאחור – או שממשלת ישראל לא תקרוס על רקע מיזם הכותל הרפורמי?
7.
אפרופו משפחה – הנה קטע נוסף, שגוי לגמרי ורחוק מהמציאות.
“בשבוע שעבר ניגש יאיר לפיד אל אחד הח”כים היותר אנרגטיים בסיעת ש”ס, נתן לו צ’פחה הגונה על הכתף כמנהג הארצות שבהן נולד הח”כ הש”סי, וחלק איתו את אחד המאוויים היותר כמוסים שהוא שומר בלב בשנים האחרונות: ‘אוח’, הוא אמר. ‘אם היית יודע כמה אני רוצה לעשות אצלך שבת, מזמן היית מזמין אותי לסעודה'”.
מצד אחד, שאפו על הפרסום הראשוני. מצד שני, הסיפור בגרסתו המוצגת בעיתון – לא היה, גם לא נברא.
ליאיר לפיד, כך מתברר, יש הרבה מאוויים. אבל הוא מעולם לא אמר לח”כ מש”ס עד כמה הוא רוצה לעשות איתו שבת. אחרי הכול, מדובר במשפט לא נימוסי בעליל. סדר ההתרחשות כבר פורטה בכתבה שפורסמה בשבוע החולף בחרדים 10.
לפיד שוחח עם ח”כ יגאל גואטה, הם דיברו על אפשרויות לשיתופי פעולה, גואטה הוא זה שהעלה את ההצעה על השבת, לפיד הסכים – והודיע שיגיע.
טרם סוכם מועד.
הסיפור יפה גם באופן הזה. למה לשבש, למה?
8.
אפרופו אי דיוקים, שימו לב גם לקטע הבא, שכמו הקודם, כתוב גם הוא יפה:
“השבוע התבקשו חברי המועצה של ש”ס להפקיד מכתבי התפטרות. לא רק חברי המועצה המכהנים, גם הבאים בתור עד לסוף הרשימה ועד בכלל. כולם – כולם כולם – הפקידו מכתבי התפטרות”.
בירור קפדני מעלה כי הבקשה הנחרצת הופנתה לאשר משאלי בלבד. עם כל השאר דובר על אפשרות כזו, אך לא באופן נחרץ, ובטח שלא הפקידו מכתבים.
מי שהפקיד מכתב התפטרות הוא… רק אשר משאלי.
9.
דיאטה ב’יום ליום’ עם הפסקת הוצאתו לאור של המוסף הפוליטי.
קיצוצים, ואולי רצון לתאם עם הדיאטה של המפלגה עצמה, מפלגת האם ש”ס, שירדה בסוף השבוע בסקרים לשישה מנדטים בלבד.
טורו הפוליטי של חיים טריקי, טור שהופיע שנים בכפולת עמודים, רזה לעמוד אחד בלבד. נס שאת השבחים על ריקודי יום ההולדת של יו”ר התנועה הקדושה הוא תיאר בשבוע שעבר, כשעוד הוקצו לו לשם כך שני עמודים תמימים.
חבל.
אבל עוד יותר חבל על הכותרת שלא ממש באה לי בטוב: “מספרם של בני הישיבות הספרדיים גדל ב-5% יותר מאחינו האשכנזים”.
רק תארו לעצמכם כותרת מקבילה ב’יתד נאמן’: “מספרם של בני הישיבות האשכנזיות גדל ב-5% יותר מאחינו בני עדות המזרח”.
לא מתאים.
10.
מהכתבות שהציע השבוע המודיע אהבתי במיוחד את זו של משה גוטרמן. אמנם כתבת יח”צ לקולגה – הסופר הרב בנימין קלוגר, לרגל צאת ספרו על ‘רחוב מאה שערים’, אבל מלאה בסיפורים, בלשונו המיוחדת של גוטמן, שכל אחד מהם מרתק בפני עצמו.
הנה אחד מהם, לדוגמה:
היה זה לאחר שהבריטים חילקו את רחוב מאה שערים לכל אורכו בגדר תיל, בזמן העוצר הגדול בתש”ח ולרגל פעילות המחתרות בישוב היהודי ולאחר הפיצוץ במלון המלך דוד.
תוך כדי חיפושים מבית לבית אחר כלי נשק ותחמושת, עצרו יהודי תמים ממאה שערים וחקרו אותו על מעשיו.
“השיב האיש כי הוא עובד ‘אצל הגנן שטרן’. הם הבינו מתשובתו שהוא מגויס לאצ”ל, להגנה ול”שטרן”, מנהיג ארגון הלח”י, והתפלאו כיצד תמים כזה חבר בשלוש מחתרות. מיד אסרוהו לחקירות. גדר התיל נמתחה למשך חודש וחצי…”
מומלץ לקריאה.
תגובות
אין תגובות