חתונת הכסף: איך נישאו פעם?

 פעם כשהיינו ילדים הכול היה מאוד פשוט:

מספר שבועות לפני חתונה משפחתית, עומדים היינו בטור כל בני המשפחה, נדחסים לפיאט 127 של אבא, ובנסיעה איטית באמבטיית הסאונה היינו ממריאים לכיוון העיר העתיקה בירושלים.

שם, בעיר העתיקה בירושלים, הייתה עוד חניה מסודרת  (או במילים אחרות: תחנה איפה שבא לך), ובטור ארוך (של שלושה בנים שובבים), אימא ברווזה הייתה מצעידה אותנו לכיוון בוטיק החליפות המפואר (לא באמת) של אבו נביל.

אבו נביל, שכבר אז היה קשיש חביב ולא סבל מראיה 6/6, היה מודד אותנו במשך שעות – ובסיום המדידות היה בוחר לנו בד לתפירת החליפה.

מלאי הבדים שהיה לו בחנות נע על צבעי הסקאלה שבין חום משובץ לאפור מזעזע.

אבל אנחנו כילדים של פעם היינו מסופקים ושמחים. גם כאשר לאחר שבוע באנו למדוד את החליפות והדבר היחיד שחשבנו עליו הוא: “איך למען השם כרית הכתפיים של החליפה הוכנסה מתחת לבד בצורה אלכסונית אשר שיוותה לנו מראה של אסטרונאוט בנאס”א”.

גם פרויקט המתנה לחתונת השנה היה מרנין, מלבב ומלא במסעות חיפוש מתישות, שבסיומם היינו יוצאים עם מגוון מתנות שנתי לחתונות (או במילים אחרות: סודה סטרים חדיש ללא צורך בבלון).

החתונות עצמם היו “מפוארות” והתרחשו בדרך כלל במתחמים נטושים ששימשו למוסכים ביום ולחתונות בלילה, ובמיטב בגדינו היינו אוכלים בחתונה את מנת הפתיחה (לשון אחר: סירות של בורקס עם רוטב פטריות), ואצים רצים לחפש חלקי חילוף של מכוניות בחניה האחורית של האולם ה”מפואר”.

בסיום החתונה היינו מובלים בגערות זירוז לתמונת הסטודיו המשפחתית המסורתית, כשבאמצע התמונה, מעט לפני הרקע החום המזעזע עם ציורים פסיכדליים, היה עומד החתן עם אותה חליפת אבו נביל, אותה כרית כתפיים אלכסונית, ועם מבט שאומר: “חתונת השנה, חתונת השנה, כך הייתה החתונה שלי”.

גם הכלה הצנועה והחסודה לבושה בשמלת כלה, אותה שמלת כלה שבה סבתא שלה התחתנה בביאלסטוק/בוורשה (המסורת, המסורת זה משהו שהחזיק את העם היהודי לאורך הדורות), וכך עמדה לה הכלה לתמונת החתונה, חיננית, ביישנית, ונרגשת כאילו מדובר בתמונה מבית הנשיא עם חברי הכנסת לאחר כינון ממשלה חדשה.

בדרך חזרה הביתה, באמבטיית הסאונה, היינו נרגשים, שמחים ומחויכים, וחולמים כבר על החתונה היוקרתית הבאה.

אבל היום הכול כל-כך שונה:

חודשיים לפני החתונה המשפחתית ומיד לאחר טקס האירוסין, אתה פונה לבנק הקרוב לביתך וממלא טופס לקבלת משכנתא. בטופס אתה מפרט את סיכום ההוצאות ומטרת ההלוואה (חתונה משפחתית), וכך נראה הטופס:

סיבוב  של קניות בגדים בניו יורק עם האשה והילדים – 30,000 ש”ח (כולל טיסות זה ממש בחיני חינם).

צילומי סטודיו כולל מצלמת רחף במלון בוטיק, כולל חדר להתארגנות – 15,000 ₪ (עד שהילדים הסכימו להתלבש יפה, לא נעשה סטודיו?!)

ובסוף בסוף, בסעיף האחרון שאלת מיליון הדולר – מתנה לזוג הצעיר – 3,500 ₪ (הם הביאו לנו רק 2000, אבל אנחנו אשכנזים לארג’ים).

השתגענו לגמרי. איבדנו את חדוות החיים, כל חתונה הפכה להיות מבצע צבאי שבסיומו משרד האוצר מסרב לממן לנו את ההכנות לחתונה הבאה (בזבוז יתר של משאבים כספיים).

מתנת חתונה סוחטת מאיתנו כספים, ובחשבון הבנק שלנו עושה מכתש של אוברדרפט (המתכון הישראלי להראות טוב, גם כשאין לך כלום).

ולא, לא הזכרתי את הזוג הצעיר ואת הוריו שמגיעים לחתונתם טרוטי עיניים ואפילו לא מבחינים בעמדות הסושי, האוכל התאילנדי, הגרוזיני, הצ’רקסי והסקנדינבי, שבלעדיהם  ובלעדי בגדי המעצבים האיטלקיים שום שמחה לא שלמה.

בואו נחזור לילדות של פעם, ילדות של תום, טוהר והסתפקות במועט.

ויפה שעה אחת קודם.