לגעת היום בנושא של תאונות הדרכים זה בגדר טחינת מים. כולם מדברים, דשים ונדים בראשיהם – אבל ללא הועיל.
השתתפות בצער והנהון הראש למשמע קול תאונה, אינם עוזרים לעצם הדבר, לא מסייעים במניעת התאונות.
הכול מציעים פתרונות, אלא שכל הפתרונות כבר עלו על השולחן, נוסו ולא הצליחו לספק מענה.
כולנו משתדלים למצוא את החורים בפעילותם של גורמים שונים האחראים על ביטחוננו. אבל, מציאת החורים אינה מביאה לפתרון הבעיה.
אנו זועקים חמס אל מול הגורמים הסביבתיים, אל מול התשתיות הירודות, אל מול הבעיות המכניות המצויות ברכבים ואל מול הגורם האנושי שבוודאי אחראי לפגיעות בלתי מבוטלות.
הממונים על ביטחוננו בדרכים מנסים לדבר אל ליבנו דרך פרסומות, פרומואים, שלטי חוצות וידיעות בעיתונים – ולא בדיוק מצליחים.
הם מנסים להפחידנו בסיפורי זוועה ואלו אינם פועלים את פעולתם.
נכון שללמד נהג כמה חשובה והכרחית שמירת המרחק – זה חשוב; נכון שללמד הולכי רגל שמקומם על מדרכה – זה יועיל; נכון שלשמור על ילדים שלא ירוצו לכביש – זו חובת כל הורה; נכון שהנהיגה בהשפעת אלכוהול היא הרסנית; אבל כנגד כל אלו מנסים כל העת לפעול, ובכל זאת מאומה לא עוזר. שום דבר אינו פותר את הבעיה.
ידוע הדבר שכאשר מנסים לפתור בעיה בדרך כלשהי והדרך אינה פועלת כהלכה, יש לפנות לדרך אחרת ולנסות באמצעותה.
כאשר אנו מנסים לפתוח דלת במפתח מסוים ואיננו מצליחים, יש להחליף את המפתח, כי כנראה שמפתח אחר אחראי על הדלת הזו.
כל הדרכים שניסו להגיע באמצעותם למטרה לא צלחו.
ריבוי התאונות מוכיח על כך שיש לצעוד בדרך שונה. שלטים, פרסומות, תוכחות והפחדות לא הועילו. עונשים, החרמות, נידויים והקנטות לא צלחו.
בנוסף לכל זאת, אנו עדים לבעיות אובייקטיביות שבכוחן לגרום לתאונות נוספות: ריבוי כלי רכב בדרכים, עד שלא נותר מרווח נשימה; ריבוי לחץ בחיים, כמו פיגועים ובעיות כלכליות ואישיות; זילות בחיי אדם ובמותו של אדם שנגרמת משידורי מוות של אנשים בשידור חי.
ובנוסף – דורנו מתברך במכשירי נווט חכמים כל-כך, שלא רק שהם מנווטים למקום הנכון, הם גם מסירים את העיניים מהדרך וגורמים לנהג לבלבול.
מה עוד ניתן לעשות ולא עשינו?
עלינו לחפש את הדרך השונה במהותה מזו שהורגלנו לה עד היום.
איזוהי הדרך הנכונה שנעבור בה? איזו דרך נוספת יכולה לבוא בחשבון שטרם נגעו בה?
אני חושבת שעל כל אחד מאתנו, גם אלו שחושבים שאין מקומם בתחום התכנון היצירתי, לחשוב, לנבור, להעלות רעיונות ולחדד תהליכי ריפוי אפשריים.
שהלא ‘אם אין אני לי – מי לי’? ו’אם אין אנחנו לנו – מי לנו?’
גם אני לא אשב בחיבוק ידיים. בטורי הבא, אביא לפניכם את הרעיון שגיבשתי בלבי לצמצום תאונות הדרכים.
בינתיים נמשיך לומר תפילת הדרך. זה בוודאי יעבוד לזכותנו.