ח”כ הרב משה גפני, אדם שנון ומבריק לכל הדעות, כינה אתמול, בעקבות חוק האברכים את שופט העליון רובינשטיין בכינויים ‘רשע וחצוף’.
מלבד העובדה המזעזעת בעיני, שהיגדים כה קשים נאמרים על ידי אדם שומר מצוות, על יהודי, שבמקרה הזה הוא גם שומר מצוות, אני סבור שאמירותיו מזיקות לו ולציבור אותו הוא מבקש לייצג יותר משמועילות לו.
הרב גפני, ייחס ‘רשעות’ ו’חוצפה’ לרובינשטיין. אינני בקי בפרטים. אני גם מוכן להודות כי החלטת בג”צ אודות הקצבה הספציפית הזו אינה פרופורצינאלית, אבל האם חושב גפני שבהיגדים הקשים שלו, יוכל להשיג את מבוקשו? מסופקני.
כמו בסיפור הילדים הנודע, גם הרועה שהכריז ‘זאב זאב’, מידי יום, נאלץ להתמודד אתו לבדו בזמן אמת. לא כל דבר הוא שמד, סוף עולם התורה, או רעב ומוות לאברכים ולילדיהם המסכנים. אינני נמצא בתוך הרחוב החרדי, ומכאן שאינני יודע איך זה נשמע שם, אך ‘בחוץ’ – בתקשורת הכללית, אלו אמירות קשות במקרה הרע או קלישאות שלהם איש לא מאמין במקרה הטוב.
רק לא ירבה לו סוסים
ואם כבר גפני אבקש להעלות שאלה נוספת: חבר הכנסת הנכבד מכהן בכנסת מאז 1988, כמעט ברציפות 26 שנה. יש לו רקורד עשיר של עשייה ואפילו באופן מפתיע בתחום איכות הסביבה.
במשך הזמן הארוך הזה לא עבר חבר הכנסת כל פריימריז או ועדה מסדרת מסוג כלשהוא. הוא אינו חייב חשבון לציבור או לבוחר, ואת המנדט שלו הוא שואב מכוחה של דעת תורה. בינתיים הוא צובר כוח והשפעה ובזמן שנערי האוצר מתחלפים פעם בכמה זמן, הוא נותר במקומו.
צריך להודות, אין הרבה אנשים עם ידע כמו שיש לחבר הכנסת מדגל התורה, הן בכל מה שקשור לתקציב המדינה והן במכניזם השלטון במדינת ישראל. אבל הכח הזה מסוכן ואפילו משחית.
לורד אקטון היה היסטוריון ופוליטיקאי בריטי מפורסם בסוף המאה ה-19. מגיל צעיר למד היסטוריה, פילוסופיה ופוליטיקה באופן אינטגרטיבי. בכתביו נמצאת האמירה הנוגדת את הדעה הרווחת בזמנו (וגם אצל לא מעט אנשים בזמנינו) כי מלכים ומנהיגים חשודים יותר בניצול הכוח מאנשים פשוטים, שכן עצם המעמד הרם הכוח וההשפעה היא היא המקור לשחיתות המוסר: “כל כוח משחית, כוח מוחלט משחית בצורה אבסולוטית”.
אלא שדבריו של אקטון מעוגנים כבר בדברי רבותינו זכרם לברכה: “אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה” אומר רבי יוחנן – ‘רבנות’ במובן של שררה, והיא מקברת את בעליה לא רק בהיבט הפיסי אלא גם בזה המנטלי, שכן היא משחיתה את אופיו של האדם ומביאה אותו למקומות בהם לא היה מעולם. ועוד אמרו חז”ל “אין אדם נעשה ראש למטה אלא אם נעשה רשע למעלה”, עצם היות אדם בעל כוח והשפעה מביא אדם לידי עבירת השחיתות, גם אם לא פלילית אך בוודאי עם פוטנציאל לכך.
זו גם הסיבה שהמלך מצווה לא להרבות סוסים וכדומה. שכרון הכח, והרכוש העצום עשויים להפוך את המלך לאדם שאינו ממוקד, הנשען על עושרו ויכולותיו הכלכליות. אדם שנאלץ להביא בכל יום ‘לחם הביתה’ אינו פנוי מנטלית, למחשבות שליליות על מעשי שחיתות, ודברים שאינם הגונים.
לפני עיוור
כאדם מאמין אינני מוכן לקבל את האקסומה שאדם אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי, ומכל מקום, אין ספק שכלל “לפני עיוור” בהחלט מלמד אותנו לא לשים את עצמינו בפוזיציה ממנה ניתן ליפול לידי עבירה. האם העובדה שאדם משמש כחבר כנסת כל כך הרבה שנים מדרדרת אותו בהכרח לידי עבירה? אינני יכול לענות על כך בחיוב, אך נדמה כי אם עובדת היותו ח”כ לא עומדת למבחן ציבורי כל שהוא, הוא [ואין הכוונה כמובן לגפני פרסונלית] בהחלט עשוי להגיע לכך.
אין חולק על כוחם ומעמדם של ‘גדולי הדור’, וברור גם כי ההנהגה מסורה בידם, בוודאי לפי התפיסה החרדית. ועם זאת אנו מודעים גם לקריאות על הטיות בחצרותיהם של הרבנים. בשעה כזו ראוי היה למפלגה החפצה בחיים, לקים מנגנון של שקיפות ורגלוציה, שבסופו של יום עשוי רק להועיל לה.
דניאל גולדמן הוא איש עסקים מבית שמש ויו”ר עמותת גשר לבניית דיאלוג בין חלקי העם