אומת השיימינג וחוסר הרגישות

1.  במציאות הישראלית שלנו בשבוע-שבועיים קורים הרבה דברים: פיגועים, תאונה קטלנית, שיימינגים, ראש ממשלה נכנס לכלא, אשת ראש ממשלה נאשמת בזלזול מחפיר בעובדים. לא חסר.

התאונה הקטלנית בקו 402. בזמן התאונה ישבתי בבית. הכל עדיין היה מעורפל, בערוצי החדשות השתנה הדיווח מדקה לדקה. מקום התאונה הועבר מכביש 431 לכביש 1 ואיתו עלה מניין הרוגים.

באותם רגעים שהבנתי את המאורע הקטלני לא יכולתי שלא להיזכר בעצמי נוסע בקו הזה לפני שנתיים לחתונה בבני ברק. נזכרתי כמה שהקו הזה עמוס, וחשבתי לעצמי כמה גבוהים אחוזי ההסתברות שהקו היה גדוש בילדים רבים ובטח גם משפחות לבושות בבגדי שבת בדרך לחתונה, ובמקום לשמוח, קרוביהם יקבלו טלפונים עצובים ביותר. ולצערי כך היה.

הלב כואב ונקרע, והמחשבה הרעה התגשמה. אך לצערנו יש כאלו עדין שמבדילים בין דם חרדי חילוני ודתי. שוכחים שכולנו יהודים ושייכים לעם אחד ואויבנו לא מבדילים בין סוגי המגזרים. וכן לצערי לחילונים פחות כואב על חרדים שמתים, ולחרדים פחות כואב על חילונים שמתים. כן יש כאלו שכן כואב להם, אבל פחות… כאן יש בעיה שיש בה לטפל מן השורש.

משום מה לא נראה לי שהרבה מבינים את החומרה בזה.

2. אם כבר בחוסר כאב עסקינן, אגד פרסמה מודעה בה לא מוזכרים שמות ההרוגים, כאשר כביכול המודעה התייחסה להרוגים כאל “גוש שחור”. לאחר פרסום המודעה תגובתי הראשונית הייתה כעס, היה זה בעיניי דבר מקומם ביותר. חשתי רצון לכתוב טור, אך עוד לפני שהספקתי להוציא הגה, חכי”ם חילונים כדוגמת שלי יחימוביץ’ נזקפו במהירות לעמדת ההגנה, בעיני היה זה צעד מבורך.

אבל רגע רגע… חשבתי לעצמי. עם כל הכבוד להצטרפות של יחימוביץ’ אולי מיהרנו מידי להסיק מסקנות, אולי מדובר כאן בטעות אנוש, או יותר נכון “טרשת הטמטום אנושי הנפוצה”, שבגללה אנחנו עושים לא מעט טעויות ובגללה החשיבה זה לא הצד החזק שלנו. לא צריך מיד להסיק מסקנות.

למעשה, זאת הבעיה המרכזית שלנו שהפכנו לאומת שיימינג חסרת רגישות, כשמערכת המשפט שלה היא הרשתות החברתיות. הלא לא ייתכן שכל אחד שיש לו פייסבוק ומתחיל לכתוב פוסטים מגוחכים ללא כל הוכחות ועובדות הוא “איש תקשורת”, כל אחד שמעלה פוסטים נהיה שופט, ומגיביו הם עורכי הדין מטעם עצמם.

גם לאחר התאונה הקטלנית בקו 402 לא מיהרתי לנהוג ככל ההמון ולספר על אותו נהג “בובע מייסעס”, בסגנון: ‘גם אני נסעתי פעם בקו הזה והנהג נסע כמו מטורף, אבל בעצם אני לא בטוח שזה בכלל הוא’…

נו נו, כנראה שהיצמדות לעובדות לא ממש “קורצת” לכולם. אבהיר את עמדתי: בעיני כל אדם הוא בגדר חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו. ורבותיי אנחנו לא השופטים, השאירו את הדין למי שאחראי לשפוט מי זכאי ומי לא.

3. כדי להמחיש את כוונתי אתייחס לגברת שרה נתניהו.

מזה זמן רצות שמועות – טענות על התנהגות בלתי ראויה ומוסרית של הרעייה כנגד עובדי המשכן. בזמן ששרה נתניהו הוכפשה מכל עבר, והפכה לאישה שנואה, ושק חבטות, ישבתי לי בצד ולא האשמתי אותה בכלום, גם לא במחשבתי. אינני שופט, ובעיני כל עוד לא יוכח אחרת היא חפה מפשע ומה שנאמר עליה הוא בגדר עלילה.

עלינו להפנים טוב שלא כל איש שנשפט בפייסבוק הוא אשם. תופעת השיימינג כבר מזמן עברה את גבולות הדימיון, עד שהיום נדמה כי כל אחד ברחוב צריך להיות מודאג שאי מי ‘יחטוף עליו עצבים’ ויעלה לרשת דברי שטות וכך יהפוך אותו לשיחת היום.

יש גבול לטמטום. השבוע השיימינג הגיע למחוזות חדשים כאשר תמונת חייל וחיילת אשר העזו לשים רגליים על המושב באוטובוס “רחמנא ליצלן”, ובכך הפכו “למבוקשים”. אינני חושב שזה בסדר, אם כי הרגליים היו מונחות על תרמיל שהונח על המושב (תסתכלו קצת יותר טוב לפרטים הקטנים לפני שמסיקים מסקנות). אבל לטעמי מישהו כאן עבר את הגבול כשצילם אותם.

מכאן קריאות לפגיעה בהם הדרך הייתה קצרה מאוד. כן כן, פגיעה בהם! , כל אדם עם אייפון שולף ומצלם, שופט וגוזר גזר דין תוך שניות ספורות באפס חשיבה על ההשלכות. אם פעם השיימינג היה רק ברמה של ברכה ז”ל, ואף גרם להתאבדותו, היום הוא עלול לפגוע לא רק באנשים שיש למישהו נגדם משהו אישי, אלא לכל אחד מאתנו “סתם ככה כי בא” .

אינני מגזים אנחנו לא יכולים לדעת כמה השיימינג שנעשה יהיה אכזרי, ולדעת היכן חצינו את הגבול.

מישהו אמר “בצדק תשפוט עמיתך”?