יהודה ובנימין
אהבה, מעולם לא היתה רגש דומיננטי ברחוב החרדי. למעשה היא כמעט ואינה קיימת. תחתיה נמצאים בשפע, ריחוק, עוינות, שנאה, ותיעוב. עויינים הליטאיים את הספרדים, שונאים הליטאיים את החבדניקי”ם, שוטמים אנשי פורוש את אנשי ‘המודיע’, בזים אנשי פלג א’ בסאטמר, ויז’ניץ, תולדות אהרן, ובובוב, לפלג ב’ בסאטמר, ויז’ניץ, בובוב, ותולדות אברהם יצחק, וכולם באופן כללי לא מחבבים את הליטאים, ומפחדים מגור.
ועם זאת דומה, שאל מול השנאה המסורתית, המוכרת ולעיתים אף חביבה, צומחת לה מפלצת האיבה הפנים ליטאית ומצמיחה לה מוטציות עליהם איש לא יכל לחלום עד לפני שלש שנים. בעולם הביוני החדש רבנים גדולי תורה הופכים לקלס בפי האספסוף, בחורי ישיבה המתקשים עדיין לפענח טקסט של ‘שב שמעתתא’ יוצאים לרחובות ומפגינים, פעולות טרור פרסומיות ואמברגו שיווקי מוצעים בפרהסיא כמעט ללא בושה, וחצרות הרבנים היו למקום משכן של פוחזים באיצטלה רבנית המנסים לכפות את דעתם על גדולי הרבנים.
והתוצאה? חברויות נגדעו, אנשים חדלו מלאחל שלום לשכניהם, משפחות נפרמו, ערמות גיטין תפחו, ובמודיעין עילית כמעט רצח יהודי חרדי את שכנו, רק בגלל ששמו של הרב של שניהם אינו זהה.
הפעולות המגוחכות של העסקנים סביב סוגיית הגנון, וקווי הטלפון המזהירים מפני קירבה מסוכנת לאותם פושעים שאינם צועדים בדרכי רבותינו, עשויות היו לחלץ חיוך סלחני על אותם שוטים, ולהעלות אסוציאטיבית את זכרון המלחמות המצחיקות של ‘יתד’ כנגד הרב עובדיה בתחילת שנות התשעים.
רק שאז, לא ניסה איש להכות את רעהו.
אז גם לא הופיעה המשטמה המפחידה בעיניים, ורוע הניתז מאנשים, עדינים, ורכים עד לפני יומיים לא פרץ מפיותיהם הענוגים. מה שמעלה את השאלה המציקה: האם לזה התכוון המשורר? האם המאבק האידיאולוגי נוטף הדם הרבני הוא מקרה ‘פילגש בגבעה’ של 2014? אם כן, עלינו לשכוח הכל ולהתייצב בבקו”ם. ויפה שעה אחת קודם.
ככלות הכל אנו עומדים בפני מלחמת שבטים.
איזה יום היום
ידידי הסוציולוג הפרופ’ ע.א. הצעת כי ניפגש ב’יום שבת’ בערב, ואני שאלתי אם כוונתך היא למוצאי שבת, ולאחר שחזרת שוב על התאריך ‘יום שבת בערב’, תפסתי כי שמות התואר שאנו נותנים לתאריכים הטריוויאלים ביותר, לגמרי דיפרנציאליים ביני ובינך.
כך למשל ליל שבת, הוא יום שישי בערב אצלך, סעודת שבת היא ארוחת שישי, וכך שישבת, או סופ”ש שלך, הם ערב שבת ושבת שלנו. יום כיפור מכונה אצלכם, הבלתי דתיים, בשם ‘הצום’, ובכלל פסח, שבועות, וסוכות, מקבלים לדידכם את השם הכללי ‘החג’. ומה הוא מוצ”ש [‘נדבר במוצ”ש’]? ובכן זו כבר הטיה דתית לאומית, שעדיין לא הגיעה אלנו, ובטח לא אליכם.
מי האיש בתמונה
ההגיוגרפיה [ביוגרפיה שיש בה אידיאליזציה או סגידה מופרזת] קיימת בכל תרבות, וגם אנחנו היהודים לא חפים ממנה. לא כל הסיפורים המופלאים, צריך לומר בזהירות, על הצדיקים אכן התרחשו במציאות האובייקטיבית. ומכל מקום, השבוע הופתעתי לגלות, כי לעיתים אנו מייחסים לגדולינו גם… תמונות לא אמינות.
במה דברים אמורים? היסטוריון חרדי שח לי לפי תומו כי התמונה אותה מייחסים לחפץ חיים אינה בבואתו כלל של רבי ישראל מאיר הכהן. ככל הנראה, היא אפילו לא דומה לו. בעל המשנה ברורה, הוא האיש שבתמונה המפורסמת בה הכובע [קסקט] מכסה את מחצית פניו, לא התמונה המפורסמת התלויה בכל בית ובכל סוכה. אז מי בכל זאת האיש שבתמונה? מסתבר, כי מדובר בשוחט ירא שמים מן העיירה ראדין, שכל קשר בינו לבין החפץ חיים מקרי בהחלט.
