פיגוע התופת ברחוב בן יהודה שבירושלים אירע במהלך מלחמת העצמאות, ביום י”ב באדר א’ תש”ח – 22 בפברואר 1948.
היה זה פיגוע שני מסוגו בירושלים, באמצעות מכונית תופת – אך הראשון שגבה עשרות הרוגים.
הפיגוע תוכנן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ומי שביצעו אותו היו ששה חיילים שערקו מהצבא הבריטי ועשו שימוש בכלי רכב ונשק של הצבא הבריטי. הם לבשו את מדי הצבא הבריטי, כשאחר כך דובר הממלכה התנצל וזעם: “איני יכול לבדוק כל אחד שרוצה להכפיש את שמה של הממלכה, ולובש מדים המזוהים עם הצבא הבריטי בזמן שאין בינם לבין הצבא ולא כלום”.
הצבור הישראלי סרב לקבל את ההתנצלות הזו, ואף ההגנה ושאר כוחות החילוץ דחו את הצעת העזרה של הממשל הבריטי, לעזור בפינוי ההריסות ובהצלת הנפגעים.
36 שעות ארכו עבודות ההצלה ופינוי ההריסות, במהלכם הגיעו כלי תקשורת, ודווחו על האירוע מהמקום, ככל שנקפו השעות ועוד גופות הוצאו מהמקום, ההלם הירושלמי הלך וגבר.
בין עשרות הנפגעים וההרוגים במלון אמדורסקי שנפגע קשות, היו עשרות משתכנים ששוכנו במלון מהפיגוע הקודם, שבוצע רק עשרה ימים לפני כן ברחוב החבצלת כיום (אז רחוב הסולל) במערכת העיתון ‘פלסטין פוסט’.
האחראים לפיגוע רצחו 58 בני אדם, פצעו 38 והרסו שלושה בניינים ברחוב בן יהודה בירושלים (שני בתי מלון ובניין מגורים). מעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות בכל רחבי העיר.
בית הקברות סנהדריה נחנך עם הרוגי הפיגוע, ובשטחו נקברו 49 גופות חללים שנמצאו בהריסות הבניינים. עוד תשעה נפטרו מפצעיהם מאוחר יותר.
שני הרוגים היו בני עדות אחרות – לא יהודיות, והם נקברו על ידי בני עדתם.
האירוע החל כשמנהיג המרד הערבי עבד אל-קאדר אל-חוסייני חיפש אנשים בשכר שיבצעו עבורו את הפיגוע בירושלים. אל- חוסייני היה מנהיג המרד הערבי המזויין ב-1948. הוא נהרג בקרב על הקסטל.
משמצא שישה עריקים מהבצא הבריטי, שהיו נואשים לכסף, שכר אותם בתמורה להחדרת מכוניות התופת לרחוב בן יהודה, סמוך למלונות בהם שהו מלווי השיירות לירושלים מארגון הפלמ”ח. אלא שאיש מהם לא נפגע, שכן חצי שעה לפני הפיצוץ הם יצאו ללוות שיירה נוספת.
המפגעים עשו בימים שלפני הפיגוע סיורים מקדימים רגלית, ובדקו את השטח.
בבוקר הפיגוע הם הגיעו למחסום שהוצב בשכונת רוממה ובקשו להיכנס לעיר החדשה, בתואנה כי הם מעבירים אשפה לתלפיות.
משבקשו השומרים שלמה חרפי ומשה קדמי לבדוק את המשאיות, החלו החיילים הבריטים לקלל אותם, ונהג ברכב הראשון אף צעק לשומרים בעברית: “אמרתי שהכל בסדר – לא ארשה שתערוך בדיקה! אני אחראי לשיירה – סמרטוט יהודי עלוב, תן לעבור!”
השומרים רשמו את מספר השריונית כדי להתלונן בפני מפקדם על גסות הרוח של החיילים, אך היה זה דבר שבשגרה. לאחר מכן העידו השומרים כי לא בדקו את הרכבים כי הייתה הוראה לא לבדוק את הרכבים הבריטים.
ב-06:30 בבוקר נשמעו יריות במדרחוב בן יהודה.
שומר הלילה בחניון שהיה ברחוב בשם שלמה אוסי, יצא לראות מה פשר הירי וראה את החיילים הבריטים נסים מהמשאיות, כשהם יורים לעבר העוברים ושבים הבודדים שהיו ברחוב בשעה זו, כדי שלא יפריעו להם לברוח.
הוא מיד נזכר בפיגוע שהתרחש כמה רחובות משם, עשרה ימים קודם לכן, בפיצוץ משאית תופת ונעמד במרכז הרחוב וצעק בכל כוחו לדיירי הבניין להימלט, כי יש פצצה ברכבים.
כשפנו מבצעי הפיגוע, שכאמור היו עריקים מהצבא הבריטי, אל אל-חוסיני כדי לקבל את שכרם, איים עליהם שימסור אותם לצבא הבריטי, הורה להם לסוב על עקבותיהם, ולא שילם להם אגורה.
שניים ממבצעי הפיגוע נלכדו על ידי ההגנה, ונמסרו לידי בריטים, אך הם נדונו רק על העריקה וגניבת נשקם האישי מהצבא. נגזר עליהם עשר שנים מאסר.
שניים אחרים ממבצעי הפיגוע נהרגו בשכם, כשניסו לפרק מטען חבלה, בתמורה לשכר.
האצ”ל והלח”י נשבעו לנקום. 10 הרוגים בריטים נמנו מיד לאחר מכן על ידי כוחות המחתרות.
הבצא הבריטי מיד לאחר מכן התכנס לתוך איזורי בטחון מגודרים שכונו “בוינגראד”, ומאז חייליו לא סבבו בעיר היהודית כלל.
הנקמה הגדולה הגיעה במלאות ‘שבעה’ לפיגוע: הותקפה רכבת שהסיעה חיילים בריטים ליד מכון אילון בפאתי רחובות. בהתקפה נהרגו 28 חיילים בריטים. הפיגוע בוצע על ידי הלח”י.
הבריטים הגיבו באותו יום בהסגירם את מגיני בית החרושת היוצק ליד תל אביב לידי הערבים שרצחו 10 מהם.
תמונות הפיגוע נמצאו על ידי בארכיון פרטי בחלקה המזרחי של העיר. הם צולמו על ידי צלם ערבי שעבד עם הבריטים.
שם הצלם אינו ידוע, אך התמונות הללו מעולם לא ראו אור.
68 שנה אחר מכן אנחנו מציגים אותם כאן לראשונה.
