כך התעלמה המשטרה מחקירת הולילנד

“גרון עמוק” (מארק פלט, המשנה לראש האפ בי איי) מגיע לוודוורד וברנסטיין. הוא רוצה לספר להם על כיווני חקירת האפ בי איי בנושא ווטרגייט, אבל העיתונאים של הוושינגטון פוסט אומרים לו “שמע, לא מתאים, אנחנו קצת עסוקים עכשיו וחוץ מזה, אולי באת להפיל אותנו בכלל בפח”.

מני מזוז ושאר צמרת משרד המשפטים שמרה את הסיפור הזה בבטן כמעט 4 שנים. הוא גם לא דלף. למשטרה בטח לא היה אינטרס להדליף אותו, אבל מאז הכרעת הדין – השאלה עוד יותר מתחדדת: למה בעצם המשטרה לא רצתה לחתום עסקה עם שמואל דכנר? למה הם המליצו כגוף אחד, כל צמרת המשטרה (היה צדיק אחד בסדום), שלא לקדם את העניין, לא לחקור אותו?

הגיע למשטרה העד הגדול והמשמעותי ביותר בתולדות המדינה, לא היה לפניו, ספק אם יהיה אחריו מישהו כזה. הוא זייפן, נוכל, שקרן ונותן שוחד, אבל גם חכם, זכרון פנומנלי, מתועד ונואש. המשטרה יושבת, שומעת, שעות על שעות ואז באה לדיון אצל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז וממליצה בקול אחד – לא לחתום איתו.

ייתכן שהוא סוס טרויאני, שהוא רוצה לדפוק לנו את משפט ראשון טורס וטלנסקי, חוץ מזה, אין לנו כל כך משאבים לחקירה כזאת (שמעתם? המשטרה רצתה לוותר על תיק השחיתות הגדול בתולדות המדינה כי אין לה משאבים לחקור אותו) וזה נורא מסובך כל העניין הזה, בוא נוותר עליו. ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין פחות. אין עדות יותר חריפה לחולשה של המשטרה שלנו מהסיפור הזה. שלושה חודשים מאז סיפר אותו לראשונה ובתמצות מני מזוז ל”מקור” ועדיין אף אחד מהמשטרה לא קם לענות לו.

שמעתי מאז את הסיפור הזה מעוד אנשים שנכחו בפגישה והעלו את הסברה המפחידה שהמשטרה לא רצתה לחקור משיקולים לא ענייניים בכלל. בינתיים, לא ראיתי את קציני המשטרה חוגגים את נצחונם באולפני הטלוויזיה (לכמה מהם ממש מגיע, חוקרי וקציני יאח”ה (איריס ברק, למשל) עשו עבודה יוצאת מן הכלל בתיק הזה), אבל אם הם יבואו, שלא נשכח לשאול אותם על האפיזודה הלא תיאמן ההיא בתחילת הדרך ומה היה קורה לולא מני מזוז היה דופק על השולחן ומודיע להם שהוא מצפה לשינוי עמדה תוך כמה שעות.