כשאומרים אצלנו ‘משפחת השכול’ מתכוונים למשפחות הנפגעים במלחמות ישראל ובפיגועי טרור.
המשפחות האלה מקבלות חיבוק חם מהציבור ומרשויות המדינה. הן זוכות גם לסיוע כלכלי, כדי שיוכלו להתמודד עם הקשיים החומריים שהמיט עליהן האסון שפקדן.
אבל לצידן חיה כאן, למרבה הצער, משפחת שכול גדולה יותר. זו איבדה מאז קום המדינה יותר מ-32,600 בני-אדם.
רק בשנה האזרחית האחרונה נהרגו בתאונות דרכים 357 בני-אדם. כמעט בכל יום הִכה הקטל הזה בעוד בית בישראל.
ואנחנו התרגלנו.
שומעים את הדיווח היבש על עוד תאונה, עוד הרוגים, עוד פצועים, כאילו זה מנהג העולם.
לא מפני השוטר
בשעה שהשורות האלה נכתבות עדיין נבדקות סיבותיה של התאונה המחרידה בכביש מספר אחת בתחילת השבוע, אבל הדבר שצריך לטלטל את כולנו אינו התאונה הזאת דווקא, אלא המצב הכללי של הקטל בדרכים.
לא ייתכן להשלים עם שפיכות דמים נוראה זו, ומחובתנו לעשות הכול כדי לצמצם באורח דרמטי את שיעור התאונות.
יש דברים שרשויות המדינה צריכות לעשות, כמו שיפור תשתיות הכבישים והעלאת רמת בטיחות כלי הרכב, אבל הגורם האנושי הוא עדיין דומיננטי בין גורמי התאונות, והוא בידנו.
נדרש שינוי גישה כללי כלפי חוקי התנועה וכללי הזהירות בדרכים.
לפעמים נדמה לנו שחוקי התנועה הם סוג של בירוקרטיה ממשלתית מסורבלת. רבים חשים שהצורך לציית לחוקי התנועה נובע מהחשש להיתפס בידי שוטר.
ראוי לזכור שהחוקים האלה נכתבו בדם. הם לא היו קיימים כשהופיעו המכוניות הראשונות. הם נוצרו לאחר שבני-אדם קיפדו את חייהם, וכשהתבררה עוצמתן הקטלנית של התאונות.
אפשר להתווכח פה ושם על מידת הצדק והיעילות בהגבלות תנועה מסויימות, אבל חוקי התנועה – רובם ככולם – באו לעולם כהפקת לקחים מתאונות קטלניות.
אין שום ספק שלוּ כולנו היינו מקפידים יותר על כללי הזהירות בדרכים, היו מתהלכים בינינו עוד הרבה בני-אדם, שפתיל חייהם נגדע בתאונות.
אכן, מפתה מאוד לקרוא מסרון שהגיע באמצע הנהיגה, ואז מרגישים צורך בלתי-נשלט כביכול להשיב עליו, אבל האם אנחנו חושבים על הסיכון הכרוך בכך – לעצמנו, לנוסעים שברכבנו ולכלי רכב אחרים בכביש?
תחשבו איך מרגיש נהג שגרם לתאונת דרכים קטלנית וקיפד חיים צעירים רק בשל הסחת דעת שנגרמה מהתעסקות בטלפון. אילו ייסורי מצפון נוראים ילוו אותו מעכשיו ועד סוף חייו. זה כדאי?
יהירות ריקה
זלזול בחוקי התנועה אין בו גבורה ואין בו חכמה. זה הימור פרוע על חיי אדם.
השאלה איננה אם יש שוטר או מצלמה בסביבה, אלא עצם חוסר האחריות הכרוך בהתנהגות רשלנית ומסכנת חיים בכביש. זו יהירות ריקה, שעלולה להסתיים בהרבה דמעות ובהרס חיים שלמים.
את התודעה הזאת יש להנחיל בכל האמצעים – חינוך, דרשות בבתי הכנסת, כתיבה בעיתונים, עצרות וכינוסים.
לצד הפעולות הרוחניות שעל כולנו לעשות בעקבות האסון הכבד, תפילות והתחזקות בתורה ובמעשים טובים – נדרשים כולנו לפעול גם בדרכי הטבע לבלימת הקטל הנורא הזה ולהציל נפשות, פשוטו כמשמעו.