איזכור המינוח “הבטחת הכנסה לאברכים” מייצר גירוי אינסטינקטיבי לדבר על אפליה, על צביעות, על איפה ואיפה, על שנאה ועוד. אולי עוד אעשה זאת בהזדמנויות אחרות. כעת אבקש לדבר על משהו אחר לגמרי: עלינו – ועליהם. על בטחון בהשם, ועל “לבלתי יידח ממנו נידח”. על עול מלכות ועול דרך ארץ, ועל מה שנותן את הכוח למלכות הזו להמשיך הלאה.
הדברים הבאים אינם מופנים כלפי הפועלים בנידון במישור הציבורי, כי אם ברמה האישית, לכל אברך ואברך, לכל אחד ואחד. לפעמים, מרוב צריכת תקשורת שמדברת על ‘גורלם של האברכים’ ללא אותן פרוטות עלובות שזורק להם הפריץ (המוכר גם כ”מדינת ישראל”), גם אותם אברכים משתכנעים. מרוב דיבורים על כמה הם יהיו רעבים בלי אותם תקציבים, גם הם כבר בטוחים: מי שמפרנס אותם זו המדינה!
פתחתי את לוח השנה והסתכלתי עליו. התאריך העברי של ביטול הבטחת הכנסה לאברכים על ידי בית המשפט העליון, הוא כ”ה ניסן. זה אומר שעד ראש השנה נותרו עוד יותר מ-5 חודשים, שמזונותיהם נקצבו כבר בראש השנה הקודם. וכי מעתה, בשל החלטתו של בית המשפט העליון, יקשה על הקדוש ברוך הוא להביא את פרנסתו של אי-מי, ומזונותיו יתקצצו בפתאום? אם נגזר עליו, אולי אף יחיה יותר ברווח מה שהיה חי קודם, ואם נגזר עליו להמשיך לחיות באותה רמת חיים – הרי שהרבה שלוחים לו למקום! ושליח אחד כזה כבר מכירות משפחות חרדיות רבות בישראל, אשר מקבלות בחודשים האחרונים בכל שבוע מספר ככרות לחם שנודבו על ידי תורם אלמוני. בחישוב שנתי, מדובר על סיוע של כ-1900 ש”ח למשפחה, והנה לכם סכום שעולה על הבטחת הכנסה והגיע ישירות מהקב”ה, על ידי שליח טוב, יברכהו השם. לתחושה האישית הזו של “אבוי, הנה לא יהיה לי ממה לאכול”, אין מקום.
מי משלם לרב’ה בחיידר?
זקוקים לעוד דוגמא? אותה גמרא המלמדת אותנו ש”מזונותיו של אדם קצובים”, מזכירה גם שיש יוצא דופן: הוצאות שבתות וימים טובים, והוצאת בניו לתלמוד תורה. מי שיעשה חשבון פשוט יראה שבדרך הטבע, משפחות אברכים לא היו יכולות לעמוד בשכר הלימוד המשולם כיום, הן לחיידרים ותלמודי התורה והן לישיבות, קטנות כגבוהות. מאות שקלים בכל חודש, כשלרוב המשפחות מדובר בכמה בנים בבת אחת. ובכל זאת, אלפי משפחות משלמות את הסכומים הללו. לולא אותו הסבר, שהוצאת בנינו לתלמוד תורה היא “סעיף חריג” בתקציב השנתי של כל אדם, שאותו הקב”ה מזין לחוד – לא ניתן היה להבין זאת! ומשאנו רואים את הסיפא דגמרא מתקיים יום יום, מה לנו כי נדאג באשר לרישא?
כך גם, אם נגזר על אי מי שיחיה בדוחק, הדבר היה מתרחש עם הבטחת הכנסה או בלעדיה. נכון שמגלגלים חובה על ידי חייב, אבל הניחו נא לחשבונות הללו. אם נגזר עליכם לאבד ממון, עדיף שזה יהיה בדרך הזו ולא בדרכים של צרות כואבות.
כדאי אולי גם להזכיר ש”כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה”, ואם זכה הוא יוציא אותם לצדקה, “הלא פרוס לרעב לחמך”, ואם לא זכה “ועניים מרודים תביא בית”, ואולי זה מה שמתרחש כאן. הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס למדינת ישראל כאל זו המעניקה את כספנו ומזוננו, אלא לשאת עיניים לשמיים ולזכור מהיכן באמת הכסף מגיע, מי נותן ומי נוטל.
הזכויות שלכם אוזלות: להפסיק להיאבק
אבל יש עוד נקודה: “לבלתי יידח ממנו נידח”. ידוע הסיפור על החזון איש, שסבר כי כל קיומה של המדינה הזו הוא “כחלום יעוף”. שברי החלום כבר מתבררים היום במובנים רבים, אך ייתכן כי מה שמאפשר לחלום הזה להתקיים היא העובדה שהקב”ה זיכה גם את נדחי ישראל בזכות לימוד התורה, על ידי התמיכה באברכים, שהבטחת הכנסה היא חלק מתמיכה זו.
הזכויות הללו, כך נראה בעליל, אוזלות, חילונים יקרים.
הגיע הזמן העצוב בו לאותם הרחוקים מתורה אין יותר זכות לקבל חלק בתורתם של העמלים עליה. בעבר נאבקו גדולי ישראל על צביונה היהודי של המדינה, בשביל “היהודי ברחוב יפו”, כלשונו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל. נדמה כי הגיע הזמן להפסיק להאבק. מי שירצה בזכויות התורה, יצטרך לאסוף אותן ישירות, אם כלומדה ואם כתומכה, אך לא באופן עקיף. הגיע הזמן להתכנס אל תוך עצמנו, להתאחד בתוך עצמנו, כוח התורה יחזיק אותנו בלעדי המדינה ואולי יותר מכך – אולי העובדה שלא יהיה לנו חלק באותם כספים, יועיל לנו יותר.
אולי, נקודה למחשבה, אולי הסטאמר רב צדק.