תגידו, ניסיתם פעם לחשוב מה עובר על המתנדבים של זק”א אחרי אסון?

רציתי לשתף אתכם בחוויה שלי כמתנדב זק”א.

תאונה קשה ומחרידה היתה בכביש 1. עשרות מתנדבים עבדו במשך שעות על זיהוי הנפטרים ושמירת כבודם, באיסוף ממצאים, על מנת להביאם לקבר ישראל.

אתם חושבים שכאן הסתיימה עבודתם? עכשיו מתחילה מלאכת איתור המשפחות.

עולה מולי המוקדן הראשי חיים היקר, שלצערי בעל ניסיון רב: סע בבקשה לאחת המשפחות בכדי להודיע על האסון הכבד.

נכון, הוא אומר, זה קשה, אבל הם צריכים לדעת לפני שזה יגיע מהודעת וואטס-אפ מרושעת.

ההורים בחתונה בבני-ברק, חלק מבני המשפחה בבית. וכך לאט-לאט, עוד פיסת מידע, תמונה שמגיעה ממתנדב באבו כביר, המידע מועבר. אני עם חלק מהמשפחה בירושלים, ומתנדב זק”א מגיע אל ההורים בבני ברק.

חיים ממשיך להזניק אותי. הפעם לישיבה בה לומד בחור בן 19, הבכור במשפחתו. לך תמצא את ראש הישיבה, וביחד לאט-לאט, תסבירו לו שאחיו הקטן נפטר בתאונה.

במקביל , מתנדב זק”א צפון, חזקי היקר, נמצא אצל ההורים בצפון הארץ.

עוד מתנדב, בנצי, נמצא עם אח נוסף בישיבה בבני ברק. בשיחת ועידה עם כולם, הודעה מסודרת, הרגעה, ובכי הדדי משלימים את המלאכה.

לא קל להיות באירוע קשה. במיוחד במקום שהמשפחות מקבלות בשורות קשות שכאלה.

אחיי, אתם לא מתנדבים, אתם מלאכים. אין מילים בפי לתאר את העבודה שאתם עושים.

אזרחים יקרים, תנהגו בזהירות יתירה ותשומת לב שלא לשלוח הודעות וואטס-אפ עם שמות לאנשים. אי אפשר להבין את הכאב, כשמגיעה פתאום הודעה בלי מחשבה. קל לכתוב, קשה לקבל.

אני גאה בכם מתנדבים ומלאכים. גאה להיות חלק ממשפחת זק”א.

שלא נדע עוד צער.