הסתובבות בקמפיינים השונים של מערכת הבחירות בארצות הברית מספקת גם רגעים מחויכים. במיוחד עבור ישראלים.
1.
ביום חמישי בערב, באוניברסיטת ניו המפשיר בדורהאם, פגשתי את קבוצת החרדים האנטי-ציונים בראשותו של דוד וייס. ניגשתי לרגע לפטפט ולצלם – והחרדים, אשר הגיעו למקום ברכב מסוג ואן מאיזור ניו יורק, התפלאו שישראלית משוחחת איתם.
וייס: ״אבל את יודעת מי אנחנו, נכון?״
אני: כן, כן שמעתי עליכם.
וייס: ״ואת יודעת שאנחנו נגד ישראל״.
אני: בסדר. לא ניגשתי אליכם כדי שתשכנעו אותי לעבור צד. אני ישראלית וחוזרת הביתה שבוע הבא. רק הסתקרנתי מה אתם עושים פה בעימות עם השלטים שלכם.
וייס: ״באנו לשכנע את מי שמוכן להקשיב שאין קשר בין דת ללאום ושזה טעות לחבר בין הדברים״.
אני: אבל איך זה קשור לעימות הדמוקרטי?
וייס: ״פשוט יש כאן הרבה אנשים שחשוב שיחשפו למסרים שלנו״.
השיחה המשיכה, וייס סיפר שהיה באיראן אצל אחמדיניג׳אד פעמים רבות, וגם פגש אותו בניו יורק.
אני: מה עם רוחני, הוא בקשר טוב איתך?
וייס: ״לא. לא. לא הצלחנו להגיע אליו בינתיים״.
בהמשך כאשר הגעתי לאולם העימות, הבחנתי באחד מקבוצת החרדים האנטי-ציוניים שפרש הצידה.
בקור הלילה, מתחת לאפס מעלות, הוא נשען על קיר, סיגריה בידו, נושף-שואף, מתרחק מן ההמון. לבוש חרדי מלא, פרופיל יהודי, סיגריה באויר קפוא. הפורשים מן הפורשים. מן הצד הוא נראה כמי שלא מחפש לרוץ חזרה להשתתף עם הקבוצה שמחלקת את העלונים האנטי-ישראלים שלהם.
מי צריך עימות דמוקרטי, כשיש את הקבוצות המוזרות האלה.
2.
בשולי העימות הדמוקרטי, במה שמכונה ׳חדר הספינים׳ – המקום בו דוברי המועמדים ונציגיהם משכנעים את התקשורת במסרים, ניגש אלי מרק סטיוארט גרינשטיין, בן 61, מווסט-הרטפורד שבמדינת קונטיקט.
גרינשטיין, חבר פעיל בקהיליה הרפורמית, גאה להציג: מועמד ללא שום ניסיון פומבי וציבורי. למחייתו הוא מכין צעירים לבחינות פסיכומטריות, והגישה הפוליטית שלו היא: ליברטני. כך הוא מציג את עצמו. דמוקרט-ליברטני.
מרק: ״את ידעת שיש עוד 20 מועמדים במפלגה הדמוקרטית, חוץ מסנדרס וקלינטון?״
אני: לא, לא ידעתי.
מרק: ״כן, המפלגה ממש מתעלמת מאיתנו, אבל אני אראה לך את הטפסים, גם אני הגשתי מועמדות, לא סוקרים אותי, לא נותנים לי להתעמת״.
אני: אולי אם היו מכירים אותך בתור פעיל בכיר…
מרק: ״אבל הנה אני פה, והם לא רוצים להכיר. רק בגלל שלא הייתי חבר קונגרס או ראש עיר? רק כי אני לא סנטור?״
אני: אמממ. הגיוני, לא שווה לך להתחיל להתמודד במשהו יותר צנוע קודם? למה אתה הולך ישר על המשרה הכי רמה?
מרק: ״כי אני מתאים לתפקיד יותר מכל המועמדים״.
חייבים לפגוש מפה לשם את הטיפוסים האלה, כדי ליהנות מאירועים פוליטיים.
3.
הנשיא השחור הראשון יעזוב את הבית הלבן בעוד פחות משנה.
אם אכן התחזיות הדמוגרפיות (צמיחת מיעוטים) יתממשו והנשיא/ה הבא יהיה גם הוא דמוקרטי, אז לבית הלבן תיכנס אישה בפעם הראשונה או יהודי בפעם הראשונה.
למען האמת, זה נראה עדיין רחוק. כמובן, שהמועמד הרפובליקני, בסבירות של כמעט 100% שהוא יהיה נוצרי, לבן, גבר.
ניסיתי לשאול את סימון סנדרס, דוברת הקמפיין של ברנרד סנדרס (שם משפחה זהה באופן מקרי) בנוגע להיותו של סנדרס יהודי. האם זה עשוי להפריע לבוחרים? האם זה משנה? האם היא מסכימה, שזה נראה כמעט בלתי סביר שיהודי יבחר בארה״ב?
סימון השיבה: ״ומישהו חשב לפני שמונה שנים שנשיא שחור יכול להיבחר? דברים משתנים״.
היא ציינה שהנושא של היותו סנדרס יהודי, הוא ״לא עניין בכלל״.
סנדרס יותר חילוני מאשר יהודי מאמין. כתבת פרופיל ארוכה ומעניינת, במעריב (שרה ליבוביץ דר) הגיעה לבדיקה של הקהיליה היהודית בברלינגטון שבמדינת ורמונט, ולמסקנה שהוא לא היה חבר פעיל בקהיליה היהודית שם.
צפו בדבריה של הדוברת סימון:
4.
בין אם זו קלינטון או סנדרס, הבוחרים היהודים בארה״ב, מזוהים באופן מסורתי עם המפלגה הדמוקרטית, יותר מאשר עם המפלגה הרפובליקנית.
המסרים החברתיים: הרחבת ביטוח הבריאות, מתן זכות לביצוע הפלות על פי בחירת האישה, הקשר עם הקהיליה השחורה, היחס למיעוטים, רפורמות בתחום ההגירה – מתאימים לבוחרים היהודים, יותר מאשר המסרים המאוד נוצריים-שמרנים של המפלגה הרפובליקנית.
לפני שבוע נכחתי באירועי בחירות של טד קרוז ומרקו רוביו, שניים מן המועמדים המובילים בקרב הרפובליקנים, ועומס הטיעונים הדתיים, הפניה לאלוהים כמושיע, הנפנוף בברית החדשה תוך כדי אירוע בחירות, ההצהרות – הנתפסות כתמוהות בעיני חילוניים -של טד קרוז, שהוא יתייעץ עם האלוהים לפני שיקבל החלטות – כל אלה מהווים גם דחיה מסוימת מצד הציבור היהודי בארה״ב.