הנה שניים מסממני הזמן החדש:
• סילבן שלום היה חלק מפוליטיקה הישראלית למעלה מ־23 שנים. כמעט רבע מאה. משה קצב כיהן כראש עיר, כחבר כנסת, כשר וכנשיא במשך 38 שנים. קריירת המשחק של משה איבגי נמשכת גם היא 38 שנים. אהוד אולמרט פעל בכנסת כארבעה עשורים, וכמוהו גם בנימין בן־אליעזר.
שחיתות – מינית או כספית – הייתה יכולה להתנהל עד היום בסתר, בצל. לאדם הייתה קריירה ציבורית מפוארת ומעמד מכובד מחד, ושמועות ורינונים ו”כולם יודעים” מאידך.
זה נגמר. השקיפות מנצחת. כבר ממש לא צריך ללכת למשטרה או להגיע לכתב אישום. מספיקות כמה עדויות בעילום שם (מה שבהחלט פותח גם פתח ל”חיסול חשבונות” מסוכן). כלל לא בטוח שבעידן החדש הזה יהיו פחות הטרדות ושחיתויות. אבל אם יהיו, הן ייחשפו וייפסקו הרבה יותר מהר.
הכללים השתנו.
• ד”ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי החדש, הוא חוזר בתשובה. אף אחד לא דיבר על כך השבוע, אבל מי שהיה מזכיר הממשלה והפרקליט הצבאי הראשי, נולד בבית חילוני, ובשנות ה־20 שלו, במקביל ללימודי המשפטים, החל ללמוד תורה ולשמור מצוות.
תשומת הלב ניתנת כבר שנים לכוכבים שעוברים שינוי כזה – מאורי זוהר ועד עדן הראל – אבל חזרה בתשובה, התברר השבוע שוב, היא כבר מזמן לא רק הרצאות באצטדיונים בנוסח “כך ראיתי את האור”. ואולי בעצם חבל שמנדלבליט מעולם לא דיבר פומבית על התהליך שעבר. זה דווקא יכול להיות מעניין.
הוא למד תורה מפי הרב ברוך אשלג, שהנהיג קבוצה חסידית־קבלית מיוחדת, שעסקה רבות בחסד ובעזרה לזולת. בטקס כניסתו לתפקיד השבוע, חשף מנדלבליט טפח מהשקפתו הדתית ואמר: “התורה שמה את המצוות שבין אדם לחברו לפני המצוות שבין אדם למקום, כי דרך ארץ קדמה לתורה. במידה רבה זוהי תמצית תפיסת עולמי”.
השבוע עסקנו ב”נשות הכותל” ושכחנו מנשות העולם כולו.
בזמן שהקבוצה הקטנה הזו עלתה השבוע שוב לכותרות, נערכה התכנסות שנוגעת למיליוני נשים יהודיות בעולם. הכנס השנתי של שליחות חב”ד הסתיים ביום ראשון בניו־יורק, ו-2,000 שליחות חזרו הביתה, כמעט לכל המדינות שעל פני הגלובוס. עוד 1,000 מהן, אגב, נשארו בבית, לרוב בגלל היריון או לידה. כך שהתמונה הקבוצתית שמופיעה כאן למעלה חשובה ומשפיעה הרבה יותר מתמונה של אישה שמניחה תפילין בכותל.
האג’נדה שמובילה את נשות חב”ד היא התמודדות נמרצת עם האתגרים האמיתיים שמאיימים על העם היהודי כיום – הבורות, הניכור, ההתבוללות. לא בהצהרות וטקסים ולא בבג”צים אלא בפעילות מסורה ובלתי פוסקת בכל רחבי העולם, ועם יהודים מכל המגזרים, קרובים ורחוקים.
זה קורה ברגע זה בתאילנד, בדרום אמריקה וגם בבית חב”ד הקרוב למקום מגוריכם.
ובעצם, יש עוד משהו שעליו יש לשבח אותן – הכבוד לכל אחד.
השבוע שמעתי את הח”כים החרדים ברדיו מתחרים זה בזה בגידופים שהטיחו ב”נשות הכותל”. אחד אמר שטוב שהן מתפללות ב”שער האשפות”, כי זה המקום הראוי להן, והאחר כינה אותן “קבוצת ליצניות”.
זה הזכיר לי ששר הדתות דוד אזולאי קבע לפני כמה חודשים ש”הוא לא יכול לומר שהרפורמים יהודים” (והתנצל). נראה שהאמירה הזו, שעוררה סערה, רק עזרה לזרמים הלא־אורתודוקסיים בדרישתם מהממשלה לקבל רחבה משלהם. אגב, לקראת סוף השבוע נתניהו הורה לחברי הממשלה למעט בהתבטאויות כאלה. גם אני חושבת שיש להתפלל על פי המסורת המקובלת וההלכה, אבל מאיפה מגיעה השפה הזו? נשות הכותל שוגות, אך מה פתאום להשוות אותן לאשפה? ולמה נדמה לי שאף אחד מאלפי שליחי חב”ד – שכמובן פועלים גם בקרב יהודים רפורמים – לא ישתמש בביטויים כאלה?
צילצלתי השבוע לדובר חב”ד הרב מנחם ברוד, שאישר שזו אכן הגישה: “הרבי מלובביץ’ דיבר על האבחנה בין שלילה מוחלטת של מכירת בשר טרף לבין האהבה הרבה שאנו חשים כלפי בעל האטליז. הוא שלל כמובן בתקיפות את דרכם של הרפורמים, אבל לאירועים הפומביים בבית מדרשו הגיעו יהודים כאלה, והוא התכתב עם רבים מהם.
“זו לא פשרנות, אלא גישה של אהבת ישראל לכל יהודי, גם אם דעותיו שגויות ומעשיו פסולים. כל יהודי הוא אח, חלק מהמשפחה, ובתור שכזה ראוי לכבוד ולאהבה”.
נעים להכיר: הגר, היתום, האלמנה והעני. קבוצת ה־VIP של אלוקים. פרשת השבוע, פרשת “משפטים”, מבהירה שוב ושוב עד כמה מי שנמנה עם הקבוצה הזו צריך לקבל מאיתנו יחס מיוחד, עדין ונדיב במיוחד. “חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות”, כותב הרמב”ם, “מפני שנפשם שפלה מאוד ורוחם נמוכה… ולא יכאיב גופם בעבודה ולא ליבם בדברים”.
אבל ב”ספר החינוך”, אחד מספרי היסוד שמסבירים את המצוות, נטען שכל אחד מאיתנו נמנה לעיתים עם הקבוצה הזו. כל אחד מאיתנו הוא לפעמים חלש וזר ו”אחר”. וכך נכתב שם: “ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו, במוצאנו אותו יחידי, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר”. כלומר, גם עולה חדש או סתם מישהו שלא מכיר את הקודים החברתיים במקום מסוים שאליו נקלע, הוא קצת גר, קצת זר ומוזר, ויש לעזור לו במיוחד.
“ספר החינוך” מזכיר גם שיש לנו כבר ניסיון בחוויה כזו, מהתקופה שבה היינו משועבדים במצרים: “כבר נכווינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נוכרייה, וייכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כך”.
הסטטוס היהודי:
“כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה – שוב אינה אמת” (רבי מנחם מנדל מקוצק, שנפטר השבוע לפני 157 שנים)
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות
בוידאו: השיעור השבועי