כן לאכול, כן לישון וכן לנוח

בחמש אחר הצהרים הטלפון מצלצל. על הקו קול מתחנן.

“תוכלי בבקשה לבוא מחר בתשע בבוקר ל’קפה-מאפה-פרשה’ אצלי בסלון? המרצה הקבועה שלנו נסעה לכנס השליחוֹת בניו-יורק, אבל הפרשה לא נסעה איתה. אי אפשר לעצור את פרשת השבוע”, היא מפצירה בי ואני לא צריכה להסתכל ביומן בשביל לדעת שמחר זה ממש בלתי אפשרי.

ה’וייז’ מספר לי שמדובר במרחק של 48 ק”מ אותם אצטרך לעבור בבוקרו של יום חמישי, היום בו אני מתחילה את ההכנות לשבת. היצר מסביר שאפשר לשתות קפה עם הפרשה מבלי לעזוב את השכונה.

אבל אז אני נזכרת שהשבוע הייתי בהרצאה באילת ובעמק חפר, ארבעים ושמונה הקילומטרים כבר לא נראים מאיימים כל-כך.

אני יושבת להכין את השיעור ונתקלת בסיפור שהרבי סיפר על שני אנשים שנדרשו לרדת שוב לעולם הזה כדי לתקן משהו. אלה היו גביר שעזר לחברו ששקע בבוץ, וחברו העגלון שפתח את ביתו לרווחה בפני אורחים. בבית דין של מעלה פסקו כי עליהם לשוב לעולם הזה. העגלון יתקן את מצוות ׳עזוב תעזוב׳ והגביר ישלים את ׳הכנסת אורחים׳.

מהסיפור לימד הרבי שכל אחד צריך להקריב מעצמו עבור עבודת ה׳ את הדבר בו הוא מצטיין. מי שהתברך בקול נעים ישתמש בקולו להתפלל לפני העמוד ואילו חברו שבורך בעשירות ייתן כסף רב לצדקה.

כאשר העשיר שכוחו בכיסו, נותן קולו בשיר וכאשר חברו שכוחו בפיו, לווה כספים על מנת לתת צדקה, השניים טועים ואינם ממלאים את שליחותם בעולם הזה.

חמור שונאך

אבל למה לחכות לאחרי מאה ועשרים אם אפשר לתקן כבר עכשיו (כשעוד ניתן)? בבוקרו של אותו יום חמישי, כאשר נכנסתי לסלון ביתה של המפצירה מהשיחה שפתחה את הטור, עדיין תהיתי מה כבר אוכל להוסיף למתכנסות הקבועות.

פרשת השבוע מגיעה אחרי טו”ב (17) פרשיות שכולן עוסקות בסיפורים. הפרשה השמונה-עשרה (ח”י) אינה מספרת סיפור, אולי בקצרה, בסופה, אך כמעט כולה עוסקת בדקדוקי הלכות הערוכים בפנינו כמו שולחן ערוך ומוכן לסעודה, כפי שמסביר רש”י כבר בתחילתה.

אני חושבת על זה שאני לא משפטנית, לא למדתי דיינות והפרשה הזו “כבדה” מדי אל מול עומס הנשים שממלאות כל כיסא פנוי בדירה הקטנה בעיירה הקטנה בדרום הארץ.

כאילו לא די בכך, אני מזהה שחלק לא מבוטל מהנשים הביאו עימן את תינוקיהן… קפה, מאפה, פרשה ותינוקייה.

ואז נזכרתי בציווי המופיע בפסוק “כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עימו”, ובפירוש החסידי שלו. החמור הוא החומר – הגוף הגשמי. והוא חמור שונאך. למה שונאך כי הוא לא רוצה לתת לך לעשות את רצון הבורא. הוא, הכוונה לנפש הבהמית המנהלת את החמור – חומר הגוף.

הנפש הבהמית רוצה לרכל, לאכול, לישון, להתפנק, להיכנס לפייסבוק קצת, לוותר על ברכות, על תפילה, בקיצור – חמור.

חמור ששונא כביכול את הנפש האלוקית שמגבילה אותו ושמה עליו עול תורה ומצוות.

עזוב תעזוב עמו!

וחדלת מעזוב לו? מה? תתעלם ממנו? תמנע ממנו אוכל ושתייה? תסגף אותו? לא! עזוב תעזוב – עמו! הגוף היהודי הוא פיקדון. עלינו לנהוג בו כבוד. לא לרכל או לוותר על ברכות חס וחלילה. אבל כן לאכול ולישון.

החמור הזה נושא את המשא, את כל המשא והוא קדוש כמו הנשמה האלוקית, ועלינו לנהוג בו שמירה וכבוד.

שהרי כל עניין בריאת העולם נובע מכך “שנתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים”. בעליונים יש די והותר מלאכים. כאן, בעולם הזה הגשמי, התפקיד שלנו הוא לקחת את חומר הגוף, את החמור, ולשאת עמו את המשא. את עול התורה והמצוות.

שבת ח”י מאז תחילת קריאת פרשיות התורה. שבת של שמחה שיחד עימה חייבים לזכור את האישה/ילדה/בחורה גיבורה שהצילה בחייה יהודים רבים – הדר כהן הי”ד, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]