איך מזוודה מלאה בכסף מסתובבת?

לא יודע אם אתם זוכרים, אבל בכל אחד מהמאבקים הגדולים סביב פינוי מאחזים בשנים האחרונות מתישהו צצה טענה מאווד מבלבלת. זה בכלל שלנו, של המתנחלים. הקרקע הזאת נקנתה מערבים.

ככה זה היה במיגרון ובגבעת אסף וגבעת האולפנה ואפילו בעמונה. לא רק יושבי המקום טענו את זה. גם בכירי ההתיישבות הדהדו את הטענה. אורי אריאל אמר את זה בכניסה לישיבת ממשלה ונפתלי בנט מלמל שבכלל אף ערבי לא הוכיח בעלות על השטח.

הטיעון היה עוד יותר משכנע. המתנחלים אמרו שיש תביעה קניינית מתנהלת בבימ”ש מחוזי, שם ייפרשו הראיות שלהם, שם הם יוכיחו שהקרקע שלהם ובכלל, אין טעם בכל הפסיקות של בג”צ, כי בג”צ לא מנהל בכלל דיונים עובדתיים כאלה ומה בוער, רק חכו לתום התביעה בביהמ”ש המחוזי.

חשבתם פעם מה קרה עם כל העיסקאות האלה? ובכלל, איך קורה הפלא הזה? איך מעזים בעלי קרקע פלשתינים במקומות הכי רגישים בשטחים למכור את הקרקע שלהם, בדיוק כשרוצים לפנות אותם ולא סתם למכור, אלא לגדולי אוייביהם, המתנחלים?

ובכן, מסתבר שבמשך שנים ארוכות הוגשו עשרות, אולי מאות, תלונות למשטרת מחוז ש”י על זיופים לכאורה של עסקאות כאלה.

בעלי קרקע הגישו, המנהל האזרחי הגיש, ארגוני זכויות אדם הגישו, משטרת ש”י לא הפלתה בין אדם לאדם, בין ארגון לארגון והיא העניקה לכל אותן תלונות את אותו טיפול.

לא עשו כלום.

למה לעשות?

בשבועות האחרונים אנחנו רואים כמה חרוצה ונחושה משטרת ש”י, בסיפור של עזרא נאווי.

בית המשפט זורק אותה מהדלת, השוטרים חוזרים מהחלון, זורקים אותם מהחלון, משתלשלים מהארובה, אבל נאווי היה ב’עובדה’ וכל עשרות ומאות העסקאות האלה לא מעניינות איש (חוץ מבעלי הקרקע והמתנחלים ומדינת ישראל והרשות הפלשתינית וצריכות לעניין את כולנו).

בשלב מסוים נשבר לפרקליטות המדינה. פרקליט המדינה התחיל להפעיל לחץ ברוטלי על ראש אגף חקירות של המשטרה לתת חקירה כזאת לצוות רציני.

ראש אח”מ גירד בשפמו ובסוף הטיל את החקירה על חוקר של יאח”ה בשם דני כחלון, שעמד לפרוש.

15 העסקאות הכי רגישות לכאורה הועברו לצוות, אותן עסקאות שנעשו במאחזים – מיגרון, גבעת אסף, גבעת האולפנה, עמונה. במקביל גובש צוות חקירה קטן וצנוע. דגש על צנוע.

תוך חודשים ספורים הצוות הוכיח ש-14 מ-15 העסקאות היו מזויפות (גם ה-15 לא תקפה כי רוב בעלי הקרקע לא חתומים על דבר, אבל היה חשד קטן שאולי אחד מהם מכר ולכן המשטרה לא המליצה על כתב אישום בעסקה הזאת). רובן אפילו ברשלנות.

כמה פעמים קם אדם מהקבר אחרי שהוא מת כדי לחתום על מכירת אדמתו ליהודים. בהזדמנויות אחרות, בעל הקרקע חתם במדינה בה הוא לא היה באותה עת.

למעשה, חלק מהזיופים כל כך חובבניים, שזה די מדהים שהמנהל האזרחי הסכים להעביר את הקרקע לבעלות חדשה.

התחנה הסופית בכל העסקאות הללו היא חברה בשם אל וואטן. שם פלשתינאי גאה לחברה שמנוהלת על ידי הראשון בהתיישבות, זאב חבר (זמביש).

עוד אחד ממפעלותיו של האיש, שאחראי על בניית רבות מההתנחלויות ונחשב לאורח רצוי בכל לשכות ראשי הממשלה בשלושים השנה האחרונות (אחרי שסיים לנקות את הכתם של החברות במחתרת היהודית).

למשטרה לא הייתה יכולת או אנרגיה להיכנס לשאלה המרתקת – האם זמביש ידע מהזיופים? מה ידעו באל וואטן? זמביש אפילו לא נתן עדות בחקירה הזאת.

14 עסקאות שהחברה שלו עשתה בסכום כולל של 15 מיליון שקלים, זוייפו ובעל הבית לא נקרא לעדות. העיד רכז הקרקעות שלו, אדם בשם חנניה נחליאל.

זו לא רק שאלה מוסרית ופלילית אם זמביש ידע. זו גם שאלה מדינית וקניינית מהמעלה הראשונה. אם הקרקע המזוייפת כבר עברה למתנחלים, לחזקת זמביש ואל וואטן וזמביש לא ידע, אז הוא יכול לטעון שהיא צריכה להישאר אצלו, שיענישו את הזייפנים ויפצו את בעלי הקרקע.

תחקיר ‘המקור’ שישודר הערב יראה כמה קשה היה צריך להיות לזמביש לא לדעת שמשהו לא טוב קורה.

1. קבלן הביצוע העיקרי של העסקאות הוא זייפן ידוע. מתווך קרקעות ערבי ישראלי, שהורשע ב-2003 בארבע עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות ועוד 4 עבירות של שימוש במסמך מזויף ונגזרו עליו במסגרת הסדר טיעון 30 חודשים מאסר בפועל. יש לו עוד הרשעה פלילית מ-99 והוא היה חשוד רק לפני כמה שנים בעוד זיוף עסקה עבור המתנחלים וניצל רק בזכות הסכם סודי שחתם להפוך למקור מודיעיני של המשטרה.

זה האדם שזמביש לקח כדי שיעשה לו את העסקאות. קצת שור מועד, לא?

2. עסקאות הנדל”ן הללו זקוקות לעו”ד שהוא נוטריון, שיזהה את בעלי הקרקע ויחתים אותם על כל המסמכים. אחד מעורכי הדין הבולטים, שעובדים עבור המתנחלים, הוא עורך דין שנחקר בעבר בדיוק על העניין הזה, שהוא התרשל בעבודה הזאת. לא סתם התרשל, הוא התרשל בדיוק בעסקה כזאת, גם עם המתנחלים. הם לא יכולים לטעון שלא ידעו.

יתרה מזאת, אותו עורך דין מזרח ירושלמי מכר בעצמו נכס משפחתי למתנחלים בירושלים ואז התכחש למכירה. ביהמ”ש אילץ אותו לעמוד במכירה ולמכור. מי שעמד מולו בתביעה הוא אותו אדם שניהל את מבצע רכישת הנכסים עבור זמביש.

האם הם יכולים בהגינות לטעון שלא העלינו על הדעת שהוא לא מזהה כמו שצריך את בעל הקרקע לפני שהוא מחתים אותו?

3. בבימ”ש, בעת הדיונים האזרחיים, טוענים עורכי הדין של אל וואטן, שלחברה אין מושג מה קורה לפני התחנה הסופית של רכישת הקרקע, אבל אנחנו נחשוף היום שזמביש בכבודו ובעצמו כתב מכתב מוזר לטובת אחד מאנשי הקש בעסקאות הללו. לטובת איש קש אחר, שעשה לפחות 5-6 עסקאות עבור “אל וואטן”, זמביש התקשר לראש המנהל האזרחי, לבקש לעזור לו. גוייס עבורו גם עורך דין, שהגיע לביהמ”ש לנסות לחלץ אותו ממעצר על שהייה בלתי חוקית בישראל.

זמביש ואנשיו לא יכולים לטעון שהם חשבו בתום לב שאנשי הקש האלה, שנמצאים בעמדת חולשה מכמירת לב, הם הם בעלי הקרקעות היקרות בשטחים.

4. מעמד הרכישה הסופי שאנשי זמביש ביצעו הוא הבאה של איש הקש, אדם שזקוק נואשות לכסף ונרדף בדרך כלל ברשות הפלשתינית (מסיבות שונות, לאו דווקא מעורבות בעסקאות קרקע) למשרד עורכי דין בירושלים.

שם יושבים כמה מאנשי “אל וואטן” ומעמידים הצגה של עסקת מכירת קרקע. הטפסים מוכנים, עורכי הדין שם, נאמר לפלשתיני לפני שהוא נכנס לשתף פעולה ולהשיב בחיוב על הכול. בחדר מציגים לו את הטפסים, הכול מצולם, כמובן, כדי שאפשר יהיה להראות שקנינו את הקרקע.

שואלים את הפלשתיני אם הכל לשביעות רצונו, מבקשים שיחתום על כל הטפסים בעברית ובערבית ואז נותנים לו מזוודה מלאת מזומנים. מאות אלפי שקלים במזומן. הוא חותם, לוקח את הכסף ויוצא יחד עם קבלן הביצוע של אל וואטן. כשהם במדרגות ואין מצלמות, קבלן הביצוע לוקח חזרה את המזוודה, נותן לפלשתיני את שכרו (כמה אלפי שקלים) וזהו.

יש עסקה אליק.

שאלתי את זמביש על ההתרחשות המוזרה הזאת. הרבה היגיון עסקי אין בה, אפילו לא במציאות המוזרה של העסקאות בשטחים.

זמביש אמר שהוא לא יודע על מה אני מדבר. איכשהו, הוא לא שכנע אותי.

5. הכי חשוב – זייפו לכם 14 עסקאות של קרקעות, הפסדתם לכאורה 15 מיליון שקלים, לא תתבעו את כל העולם ואישתו? את מי שמכר ומי שתיווך ומי ששידך ואת עורכי הדין הרשלנים? אז זהו, שבנדיבותו המופלאה, זמביש ואל וואטן לא תובעים. מעניין למה.

למרבה הצער, המשטרה לא חקרה לאן חזר הכסף מהמזוודה המסתובבת. הסתפקו בהמלצה להעמיד לדין את שני קבלני הביצוע של “אל וואטן”.

חבל. ייתכן שהממשלה לא הייתה אוהבת את זה, אבל הרבה לכלוך היה מתנקה.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר