מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. כך לפחות היא נתפסת בעיני רבים. שלא כבמדינות ערב, שם שולטים דיקטטורים שנבחרו על דעת עצמם. כאן במדינת היהודים נבחרים לכנסת על ידי העם נציגים מטעמו וכך מקבלת כל אוכלוסייה ייצוג הולם בבית המחוקקים ההולם את גודל נפחם בעם. דמוקרטיה במיטבה. נסו רק לדמיין כי ביום בהיר יקום אדם וישלוט על העם בעל כורחו, יחוקק חוקים חדשים ויבטל חוקים קיימים.
ניתן להניח שזה לא יקרה.
המון העם יצעד בכיכרות, ומרי אזרחי יפיל את הדיקטטור התורן. הלא כאן זו מדינה דמוקרטית. ‘נבחר ציבור’ צריך להיות נבחר ציבור ולא איש מטעם עצמו, חכם או עשיר ככל שיהיה.
אבל מסתבר, יותר מפעם אחת, שטעינו ובגדול. מדינת ישראל אמנם מנוהלת ומתפקדת תחת מצע דיפלומטי דמוקרטי, יש כאן ראש ממשלה ויש כאן בית נבחרים. אך מכאן ועד לקביעת החוקים בפועל על ידי נבחרי הציבור, הדרך עוד ארוכה. “הכל שפיט” הטביע בשעתו השופט אהרון ברק, ובכך קרע לגזרים את מעט הדמוקרטיה והייצוג ההולם שהיה בממשל.
‘הכל שפיט’ הוא משפט שמגמד את מדינת ישראל אפילו ביחס לשכנותיה הערביים. מעתה אמור: יש חוקים שנקבעו על דעת הרוב ומעוגנים כדת, אך מעליהם יש שופט בירושלים בעל שני תארים ומעלה שבנקל יכול להפוך את הקערה על פיה. זו דמוקרטיה? זו דיקטטורה.
מי אתם שתבטלו חוק פרלמנטרי?
השבוע, בפעם השלושה עשר, ביטל בג”ץ בהרכב של שבעה שופטים, חוק שנחקק כדת וכדין בכנסת ישראל. אינני נכנס כאן כלל למהות החוק וגם לא לרשעות הגדולה העומדת בבסיס ביטולו. חוק הבטחת הכנסה לאברכים, נשמע אולי מפלה באוזניים חורשות רעה, אך מענק של אלף שלקים למשפחה שבה שני בני הזוג לא עובדים ולהם שלושה ילדים ומעלה, כפוף לעוד עשרות תנאים, הוא חוק רווחה טהור, ולגמרי לא חוק מפלה.
‘דמי אבטלה’ לצורך העניין, הניתנים גם הם במצב דומה לכל דורש בכל אוכלוסייה, ללא כל תנאי מגביל, הינם בסכום גבוה פי כמה. – הכעס והחרון אם כן, אינם על הפרט הספציפי הזה, אלא על הדרך ועל השיטה. לא ייתכן ולא יישמע כי שופט, גדול, עשיר או חכם ככל שיהיה יתערב ויחליט איזו שהיא החלטה בניגוד לכנסת ישראל, שם נחקק החוק על פי ייצוג הולם של נבחרים מפלחי האוכלוסייה. זה הרי מגוחך.
נסו נא לדמיין כי ביום בהיר אחד יחליט אדם בעל תארים, כי הגבלת המהירות בכבישי ישראל כפי שנחקקה בבית הנבחרים אינה חוקית, ודעתו היא זו שתקבע את המהירות המקסימלית שתותר מעתה. הגיוני? ממש לא. בדיוק כמו שהרכב שופטים מכובד ככל שיהיה לא יוכל לקבל החלטה כי בירת ישראל אינה ירושלים אלא בית שאן. יותר משזה מקומם, זה מגוחך. השופטים, כבודם במקומם מונח. ומן הסתם בפירמידת ההיררכיה הם מוצבים אי שם למעלה מעל שוטר ומעל תמרור. אך מכאן ועד לביטול החלטות דמוקרטיות שנחקקו מכח הרוב, רוב הציבור, הדרך עוד ארוכה. לזה אגב קוראים – דיקטטורה. אמנם לא דיקטטור יחיד, אבל האלמנט הכפייתי זהה.
הכל שפיט: לשם מה בחירות?
בואו ניקח את קביעתו של השופט ברק צעד אחד קדימה. אם ‘הכל שפיט’ כוחו טוב לבטל חוקים, מדוע אם כן השופטים הם אלו שמלכתחילה אינם קובעים את נבחרי הציבור? לשם מה לגרד באוזן ימין בעזרת בוהן שמאל? חבל על המאמץ ועל התקציבים. תנו להם, לשופטים, יום אחד פעם בארבע שנים, להחליט מיהו ראש הממשלה מיהו הנשיא ומי הם חברי הכנסת. אם הם יסכימו, אז גם את השרים. לא חבל על יום שבתון שגורם להפסדים של מאות מיליונים למשק?? הבחירה שלנו כאזרחים לא ממש רלוונטית. השר הממונה קובע וכבוד השופט סלים ג’ובראן מבטל. לא חבל על המסלול הארוך?
אם אין גבול ליכולת השיפוטית, לא מן הנמנע כי ביום בהיר אחד נתעורר להחלטה שיפוטית כי הכותל המערבי נכבש שלא כדין ויש להחזירו בתוך שישה עשר יום לירדנים. תמשיכו אתם בדמיון הלאה, רק אנא זכרו היכן קראתם את זה לראשונה.
חברי הכנסת היושבים בבית הנבחרים ובידם הכח (עדיין) לחוקק חוקים חדשים: זמנכם הגיע. עליכם להגיש לאלתר הצעת חוק האוסרת על בג”ץ להתערב ולהכריע בחוקים שעוגנו בכנסת ישראל. עד שתתגלה הפירצה הבאה בדמות אמירה נוספת של שופט עליון, תהיה זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המחלה הזו שבה יד ימין נלחמת ביד שמאל.