כשדניאל גולדמן פגש את הפסל של ‘נמרוד’ במרכז מוזיאון ישראל

אחרי 23 שנים בארץ ישראל הגעתי בפעם הראשונה, לסיור מודרך במוזיאון ישראל.

למען ההגינות כבר אגלה כי אינני חסיד גדול של מוזיאונים וגלריות. אולי זה בעיות קשב וריכוז או סתם חוסר עניין בתוכן. אך הפעם הופתעתי למצוא כי יצאתי עם יותר מחשבות ושאלות מבדרך כלל.

הופתעתי לגלות קשר בין כנענים וחסידים. אמנם קשר לא שגרתי, אבל בהחלט כזה שמהווה מקור לאופטימיות.

במה דברים אמורים?

אחד המיצגים המרתקים במוזיאון היה פסל של נמרוד. הפסל מוצב באמצע מה שמכונה במוזיאון “הכרדו” – מרחב מרכזי שממנו פונים לכל אחד מהאגפים השונים – יודאיקה, ארכיאולוגיה, אומנות ישראלית, פסלים מדרום אמריקה – ובמרכז נמרוד.

מי שיצר את המיצג  הזה היה אומן ישראלי בשם יצחק דנציגר. דנציגר עמד במרכזה של קבוצת אומנים ואינטלקטואלים שקבלו את הכינוי “הכנענים”.

התחושה הראשונה שעלתה אצלי היתה המחשבה על זהותו של הפסל: דווקא נמרוד?

כל מי שנושא בקרבו טיפת רגש למסורת היהודית מבין שנמרוד מייצג ההיפך הגמור מערכים יהודיים, או אם תרצו עבריים. נמרוד מתואר במדרש כרוצח ובכלל כמורד באלוקים. ללא ספק הוא עומד ממול לדמותו של אברהם אבינו, המגלה לעולם את עקרי הדת היהודית ושבירת האלילים.

מה, אם כן, ניסה דנציגר לומר, ומה בעצם באו הכנענים להוסיף לשיח בשנות ה-30 למאה הקודמת?

מחשבה מגוחכת

אותה קבוצה חשבה שכדי להקים מדינה חייבים, בעצם, לחדש ציוויליזציה.

אותה קבוצה – שמעולם לא היתה גדולה במיוחד, ובינתיים נעלמה מן הנוף – שאפה כי המדינה שבדרך תיטמע באיזור ומכאן חיפשה זהות שקדמה אפילו למייסדי האומה, אברהם ויצחק אבותינו.

המחשבה הזאת נראית היום די מגוחכת: קבוצת פליטים אירופאים (דנציגר בעצמו נולד בגרמניה ולמד אומנות בלונדון) מבקשת לדלג או למחוק אלפי שנות מסורת והיסטוריה ולהידמות לשבטים קדומים…

אז מה בכל זאת?

כפי הנראה בנוף הארצישראלי של שנות ה-30 ו-40 המחשבה של ניתוק מהמקורות היהודיים באופן קיצוני לא היה מגוחך כפי שזה נראה לנו היום.

הנה דוגמא לתפיסת עולמו של החוג הזה בשנת 1944 – השנה בה השמדת יהודי אירופה היתה בעיצומה. מן הכתיבה של ראש הקבוצה, יונתן רטוש, עולה בבירור ההנחה כי מבחינת הכנענים,  גורלם של יהודי אירופה לא קשור אליהם, ועל כן ‘שב ואל תעשה’, עדיף על פני נסיון להציל יהודים ולהביאם לארץ ישראל. זו תפיסה הכרוכה במידה רבה של אכזריות.

נשמע לכם מפחיד?

אידיאולוגיה מן הסוג הזה מקבלת גם היום ביטוי בחוגים מסוימים. כך, למשל, אפשר לחבר קו בינם לבין מי שבעד ביטול חוק השבות, או לאלו שמבקשים להחליף את הלאום “יהודי” בתעודת הזהות “בישראלי”.

נותרה שאלה פתוחה: למה הנהלת המוזיאון מותירה את הפסל במקום כל כך מרכזי? ביטוי אידיאולוגי? אינרציה? חשיבות ההיסטורית?

אלו שאלות למנהיגי המוסד.

גם החרדים מתעניינים

בהמשך הסיבוב הנעים במוזיאון ראינו עוד מיצגים שונים, משהובילו אותנו במסע מימים אלו ועד אלפי שנים אחורה. אין ספק כי מקום מן הסוג הזה נותן פרספקטיבה של זמן וממחיש את קיום סיפור העם היהודי, בארץ ישראל ומחוצה לה, כשלצידו עולים שאלות של זהות ישראלית ויהודית גם ב-2016.

בתוך כך סיפרה המדריכה במקום על תערוכה מיוחדת שהייתה במוזיאון ב-2012.

“חסידים – לא רק שחור-לבן” הייתה תערוכה אתנוגרפית על חסידים וחסידות, דרך צילומים של לבוש ומעגל שנה, בתוך העולם החסידות.

מה שתפס אותי בתיאור של המדריכה, לא היה דווקא התיאור של המוצגים עצמם אלא העניין שהתערוכה עוררה בציבור החרדי. מתברר כי אלו הגיעו במספרים שלא היו מעולם מוכרים למוזיאון ישראל, שלא ממש עומד בתקן החרדי מבחינה תרבותית או הלכתית.

על פי הדיווח, באותם ימים ביקרו במוזיאון למעלה מ-100,000 מבקרים ומחציתם היו חרדים שלא נבהלו מהפסלים, או מהיעדר שעות נפרדות לגברים ונשים.

אז מה למדתי מהביקור המאתגר במוזיאון ישראל?

למעלה ממאה שנה יש פולמוס גדול בין חרדים וחילונים כאשר בבסיס הוויכוח עומדת האליטה הציונית מן העבר האחד, המציעה להחליף את הדתיים בכלל והחרדים בפרט – ולהציב במקומם דמות יהודית או כנענית חדשה, ומן העבר השני ניצב לו הנרטיב החרדי הגורס שאין קיום יהודי לאורך זמן בלי קיום תורה ומצוות.

הביקור באתר המציע ביטוי לשתי האוכלוסיות מלמד, כי גם אם היום קשה עדיין לראות קונסטלציה של חרדים וחילוניים, שלא לומר חרדים וכנענים חיים ביחד, מייצרים סוג של דו-שיח או לפחות דו-קיום, הרי לפחות במוזיאון ניתן היה להוכיח כי הדבר אפשרי.

וגם זו, סיבה לאופטימיות על עתיד מאוחד יותר.

• דניאל גולדמן הוא יו”ר ‘גשר’, ואיש עסקים המתגורר בעיר בית שמש.