הטיש הראשון של האדמו”ר הביישן

 לפני כמה שנים כתבתי בטור הזה על אברהם פריד ועל ההופעה השנתית הסוחפת שלו בארץ.

הכותרת בראש העמוד הייתה “האדמו”ר מבריכת הסולטן”.

מותר לי לצטט את עצמי? “בשנים האחרונות אני משתאה, קיץ אחרי קיץ, מול אלפי צעירי הציונות הדתית שמצטופפים בטיש השנתי של האדמו”ר בבריכת הסולטן. אני רואה את החיבור העמוק, את הכוונות, את העיניים העצומות בדבקות (זה לא ייאמן, אנשים קונים את הכרטיס הכי יקר ובסוף עוצמים עיניים ברוב השירים) ורוצה לשאול אותם: חבר’ה, זה גיבור התרבות שלכם? אתם, שמשרתים במיטב הסיירות, שלוחמים, שמקימים יישובים, שכל כך מרגישים חלק מהישראליות, פתאום בא במטוס איזה אברך חב”די עם זקן ועם וורטים על הגאולה בעברית רצוצה, ופשוט כובש אתכם?

“והתשובה היא: כן. למה בדיוק? אני לא יודע להסביר, אבל זה ממלא אותי באושר. אני גאה שכוכב הרוק של הדתיים הוא האיש הכי לא בועט שאפשר למצוא בארץ. כלומר, בברוקלין”.

עד כאן הציטוט מהטור ההוא.

ובכן, יש לי עדכון לוהט לחסידים: האדמו”ר התחיל לעשות טישים. זה קרה בשבוע שעבר, בשבת שירה, במלון רמדה. פריד ערך לראשונה ‘עונג שבת’ מול יותר מאלף איש.

צריך להקדים ולומר: בעיניי פריד הוא לא זמר, הוא שליח. שליח הרבי מליובאוויטש. יש שליח הרבי בקטמנדו ושליח הרבי בברלין או בסינסינטי או בערד, ויש שליח שמפיץ חסידות לעולם היהודי כולו. ולא בכדי אני כותב על פריד עצמו, ולא על “הקול של פריד” או על “המוזיקה של פריד”.

זה לא רק עניין מוזיקלי. כשאתה שומע אותו שר אתה מתחבר לכל האישיות, על כל מה שהיא מסמלת.

ולכן עניין אותי לשמוע, אחרי 35 שנים שבהן הוא שר לנו כל כך הרבה, מה יש לו להגיד. בהופעות הוא הרי מדבר מתוך טלפרומפטר, מין מסך כזה שבו כתובים לו כל קטעי הקישור מראש, אבל הפעם, לפי התכנייה של השבת נראה היה שהוא עומד לערוך מעין התוועדות ספונטנית של דיבורים ושירים, בלי עזרה של תזמורת וקטעי מולטימדיה או קופות צדקה.

 כשנכנסתי לאולם הענקי של המלון, פריד עמד על כיסא, שעמד על במה במרכז. הוא לבש סירטוק שחור, מגבעת וגרטל כמנהג חסידי חב”ד בשבת. סביבו הצטופפו, כאמור, יותר מאלף אורחים בשקט מוחלט, כדי לא להפסיד אף מילה.

“וואו, אני מוקף ביהודים”, הוא שיתף אותנו בתחושה שלו. “בדרך כלל אני עומד על במה ואתם, הקהל, מולי. אבל עכשיו אני ממש מסובב ביהודים, מכל הכיוונים”.

ובעצם, עוד לפני הפורמט החדשני, זה בכלל חידוש לראות אותו בשבת בישראל. אני זוכר איך בהופעות שלו בנעוריי היו אומרים שפריד לא עושה הדרן, פשוט כי בזמן ההדרן הוא כבר על המטוס. זה היה ידוע שהוא מקפיד שלא להיות בשבת מחוץ לבית, בברוקלין.

אבל מאז הילדים שלו גדלו (הוא חיתן השנה שתי בנות), והמדיניות השתנתה.

הוא פתח בוורט על “שלום עליכם”, ושאל: “למה אנחנו אומרים ‘שלום עליכם’ ואחר כך גם ‘בואכם לשלום’? מה בעצם ההבדל? ברור שבהמשך, כשאנחנו אומרים ‘ברכוני לשלום’ ו’צאתכם לשלום’, לכל בית כאן יש משמעות אחרת – אבל שני הבתים הראשונים בעצם אומרים אותו הדבר, לא?”.

אז זהו, שלא.

“בחסידות מסבירים שקודם כול אנחנו נפרדים מהמלאכים שליוו אותנו כל השבוע. גם בימות החול יש מלאכים ששומרים עלינו, ‘מלאכי השרת’, ואנחנו קודם כול אומרים להם גוד ביי, ‘שלום עליכם’. יש חילופי משמרות של מלאכים, ואז אנחנו אומרים ל’מלאכי השלום’, מלאכי השבת, ‘בואכם לשלום’”.

וכאן הוא התחיל לשיר. כבר שמעתי אותו שר עם הפילהרמונית, ועם רמי קליינשטיין, ועם תזמורות ומקהלות שונות ומגוונות, אבל בעצם אף פעם לא שמעתי את הקול שלו כמו שהוא. לא בהקלטה, ולא עם עיבוד, ולא עם כלי נגינה, אלא נטורל. טבעי. רק בשבת אפשר לשמוע ככה את הקול שלו, פשוט ונקי.

 הוא סיים לשיר “צמאה לך נפשי” (קצת מוזר לשיר על “ארץ ציה ועייף” עם כזה בר מתוקים) ואמר כמה נעים לו להיות ככה יחד בשבת מסודרת, כל כך שונה משבת אחרת לגמרי שעברה עליו לפני כמה שנים.

וזה סיפור המעשה: הוא טס ביום שישי אחד משוויץ לניו יורק, ונקלע במפתיע לסופת שלגים סביב נמל התעופה JFK. המטוס החל לעשות הקפות (“הוא היה מהמחמירים, עשה שבע הקפות, ואפילו יותר”) ונחת על הקרקע שמונה דקות בלבד לפני שקיעת החמה.

פריד לא הספיק לצאת משם, וכך עשה את השבת כולה בנמל התעופה הבינלאומי הגדול הזה. הוא ניסה לזהות פרצופים של יהודים דתיים, אבל כמובן לא מצא שם אף אחד ביום ובשעה הזאת.

בצר לו, פנה לאיזה אמריקני שחור וביקש שיקנה לו כמה פירות (שום דבר אחר לא היה מספיק כשר שם). הבחור ענה לו: “בוא, כבוד הרב, קח עשרה דולר ותקנה אתה לעצמך”.

בסוף הצליח להשיג לעצמו קצת פירות, ולדבריו העביר את כל סעודות השבת ההיא עם שתי בננות ותפוח אחד (או בלשונו של פריד: “שני בננות ותפוח אחת”).

 “מה הדבר הכי מבולגן?”, הוא שואל אותנו פתאום. “שבן אדם אחד מדבר, ואז עוד אחד מתחיל לדבר, ואז עוד אחד וכו’. אי אפשר להבין אף מילה. זה גם מושג הלכתי ידוע: ‘תרי קלי לא משתמעי’, שני קולות לא נשמעים. אבל איפה כל קול רק מוסיף עוד הרמוניה ויופי? במוזיקה. ולמה? כי כאן לא הגוף מדבר אלא הנשמה. בגוף כל אחד מלא בגשמיות ובישות, באגו, אבל הנשמות שלנו הן הרי נשמה אחת גדולה, ולכן אם כולנו שרים ביחד הערב, סביב רעיון אחד, זה נשמע מלא עוצמה, הרבה יותר מאדם אחד ששר”.

ואז, אחרי עוד כמה ניגונים, הוא סיפר על ביישנותו.

ביישנות? הבן אדם עומד על במה – סליחה על כיסא שעומד על במה – מול יותר מאלף איש, וטוען שהוא ביישן? כן.

הילד אברהם שבתאי הכהן פרידמן התחיל לשיר בגיל חמש בסלון ביתה של שכנתו, הרבנית חנה שניאורסון, אמו של הרבי מליובאוויטש זצ”ל. הרבנית ביקשה מ”אבריימל הקטן” לשיר לה, אבל הוא מאוד התבייש. מאוד מאוד אפילו.

“הסתתרתי מאחורי הווילון בסלון ביתה, וככה שרתי”, הוא מספר, “והיא עודדה את ההורים שלי לשים לב לכישרון השירה. בגיל תשע הצטרפתי למקהלה של בית הספר. היינו מופיעים לפני יהודים רחוקים מאוד עם שירי קודש. המנחה היה מסביר את משמעות המילים, ואז מקהלת הילדים שרה. זה מאוד נגע בקהל המבוגר הזה, וקיבלתי שם כמה קטעי סולו.

“כנראה שזו הייתה התוכנית מלמעלה, שלמרות המבוכה והביישנות אני אהפוך לזמר. אני זוכר עד היום איך אמא של הרבי אמרה אז לווילון, כלומר לי: ‘אתה שר יפה, אני מברכת אותך שתתגבר’. התגברתי. היא גם בירכה אותי שאשיר להרבה יהודים. גם הברכה הזאת התקיימה, ברוך השם”.

 לקראת סיום הוא מלמד את השיר החדש שלו, “הנני בידך”.

מדובר בשיר שהלחין הרב פנחס ברייער, שכבר הביא לעולם את “השבעתי”, והמילים הן של רבי מאיר הלוי רוטנברג מאפטא, מתוך ספרו ‘אור לשמים’.

“אולי אתם לא מבינים את המילים בשיר, בגלל המבטא החסידי שלי”, מתנצל פריד בחיוך, “אז אני אגיד אותן לאט לאט, ואסביר”. ואז הוא מתחיל לבאר את הטקסט, שבעל ה’אור לשמים’ היה רגיל לומר בוקר וערב, ואמר עליו שהוא סגולה לפרנסה ולהצלחה: “ריבון העולמים, ידעתי כי הנני בידך לבד, כחומר ביד היוצר. ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות, וכל יושבי תבל יעמדו לימיני, להושיעני ולתמוך נפשי – מבלעדי עוזך ועזרתך, אין עזרה וישועה”.

כבר שמעתי את השיר הזה כמה פעמים ברדיו, ולא התחברתי.

המילים מלאות אמונה וגם הלחן טוב וכמובן שגם השירה של פריד, אבל משהו בעיבוד היה קופצני לי מדי. זה מוגש בקצב כל כך מהיר, שאי אפשר בכלל לשים לב מה שרים.

אבל כאן, בליל שבת, בלי עיבודים ואפקטים, גיליתי כמה השיר הזה בעצם נפלא וסוחף. פריד שר אותו מהלב, בלי טריקים ובלי שטיקים, ולאט לאט כל הקהל הצטרף אליו. או יותר נכון, כפי שהוא הסביר קודם, כל הנשמות של הקהל הצטרפו.

במוצאי השבת פריד כבר המריא לשליחות הבאה שלו בעולם, אבל אני כבר שבוע מנג’ס למפיקים שלו לשחזר את החוויה המיוחדת ולערוך עוד אירועים שבתיים כאלה. מי צריך תופים וחצוצרות ועשן ותאורה ודואטים עם זמרים ישראלים. תנו לנו עוד טישים של האדמו”ר הביישן.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’