מה יש לרבי חנוך גבהרד לומר על ‘ערב היין’ המשפחתי של בנו שרגא?

סביר להניח שכל בעל מקצוע פוגש אין-ספור הפתעות, אבל תמיד נדמה לי שההפתעות של  הייננים הם ברמה יותר איכותית (זו כנראה סתם אשליה, ובבקשה אל תתקנו אותי אם אני טועה).

לכבוד מוצאי ‘שבת שירה’, הזמינו אותי ההורים ל’ערב יין משפחתי’, בנימוק: “אין אומרים שירה אלא על יין”.

אמנם הפסוק נאמר בפשטות על שירת הלוויים בבית המקדש, על ניסוך היין של הקרבנות, אבל שירה עם יין מתחברים בהחלט, עד כדי כך שאסור לשיר סתם שירים על יין, אלא רק שירי קודש.

כך שלחבר את היין אל “שבת שירה”, נשמע טבעי לחלוטין.

ההבדל בין ערב זה, לערבי יין אחרים שאני מעביר הוא, שלכל ערב יין מגיעים אנשים שאינני מכיר. לכן, אני גם לא מעורב בשיח הקודם לבואי של המוזמנים אל אותו ערב.

אבל בערב זה שהתקיים בבית הורי, המשתתפים הם הרי משפחתי היקרה, שאמנם התייצבה לקריאתה של ה’שוויגר’, שאיש אינו מעז להמרות את פיה.

הערב עצמו לא היה שונה במידה זו או אחרת מערבי יין אחרים, אבל את קוראי הקבועים רציתי לשתף בפידבקים שקבלתי.

ובכן, חלק מהמשתתפים הודיעו מראש שזה לא מעניין אותם. הם רגילים במפגשים כאלה, שאכן מתרחשים לעיתים, ברוך ה’, לשם מביאים תמיד איזושהי אטרקציה מעניינת, ולא משהו קולינארי משעמם.

זו היתה הגישה שהתלחששו עליה, בשבוע-שבועיים שקדמו לאירוע.

לרשום את השאלות

הגעתי לפני כולם, העמדתי את היינות שאותם נטעם, ערכתי את הכוסות היוקרתיות על השולחן, הכנתי את המצגת והמחשב, וכשהחלו החבר’ה להגיע, התחילו השאלות קנטרניות:

“למה לא עושים גם ערב על צ’יפס או פיצה?”

“איזה טעמי שוקולד וניחוח פירותי עם נגיעות וניל יש בסטייק?”

בלעתי את הלשון, נתתי לכל שואל עט ונייר ואמרתי: “תרשום את כל השאלות, ותחזור עליהן בבקשה בסוף הערב”.

עד כאן הם הדברים שלי, מכאן אעביר את רשות הכתיבה והדיבור לאבי שליט”א.

שלום לקוראים:

לא רק שאיני מבין ביין, אני גם לא צריך להיות כזה, כי יש לי ‘מאבטח צמוד’.

כששרגא אומר לי: “אבא, זה בשבילך”, עד היום סמכתי עליו, ואף פעם לא התאכזבתי, כי גיליתי, שיינן זה לא מי שרק יודע מה נקרא יין טוב לטעמו, אלא מה נקרא יין טוב לטעמם של שאר הבריות.

פעמים רבות הצטרפתי אליו לתערוכות, טעימות ותחרויות. לכן חשבתי שהוא לא יחדש לי דבר בערב היין אצלי בבית. אבל התבדתי בהרבה פרטים – ואציג חמישה מהם:

א. שרגא יודע עוד אלף דברים, שאינם עולים לדיון בתערוכות.

ב. מתוך האלף דברים הללו, יש לפחות 300 מאוד מעניינים.

ג.  בערב אחד לא ניתן לדון, כי אם בחמישה או ששה דברים, מתוך אותם 300 שנבחרו מתוך האלף.

ד. שרגא יודע לשכנע, גם את מי שחשב שנושא היין לא מעניין אותו, ולא רק לשכנע – אלא אפילו לסחוף.

יש לי שתי הוכחות לכך:

1. דפי השאלות שחולקו  בתחילת הערב נותרו ריקים, לא בגלל שלציבור לא היו שאלות, אלא בגלל שכולם היו מרותקים.

2. שרגא הביא מרקקות, כדי לשפוך אליהן את שאריות היין, ולמעשה בסוף הערב, היו גם המרקקות ריקות וגם בקבוקי היין היו ריקים, ממילא שאף אחד לא יספר שההרצאה לא סחפה אותו, ויין זה לא מעניין.

ה.  הסקרנית שבבנותי, שאמנם בהתחלה לא הציגה עמדה כל-כך מתעניינת,  בסוף שאלה את שרגא: “היכן יהיה הערב הבא שלך?”

את התשובה  עניתי במקומו: “אֶצְלֵךְ בבית, תזמיני את המשפחה של בעלך”. ותגידי להם ששרגא מגיע עם אבא שלו…

בכבוד רב

חנוך גבהרד.

עד כאן דבריו של אבי.

אני רק רוצה לסכם, שערב יין אינו  צריך להראות כמו תערוכת טעימות. די בארבעה סוגי יין טובים, מהקל אל הכבד, להסביר קצת על כל אחד, ואת עיקר ההסבר למקד בכל נושא היין מסביב.

זה אמנם לא יהפוך את המאזינים למומחי יין, אבל יזיז אותם בפסיעה אחת קדימה, להבין שאם את השירה אומרים דווקא על יין, אז כנראה יש בכך משהו – ואף יותר ממשהו.

• שרגא גבהרד – יועץ בתחום הכשרותי והמקצועי ביין, עורך ערבי יין וסיורי יקבים: 052-6176201. להזמנת ערבי יין – 08-9742242 (משרד “ארועים”).