פתאום אני ממש מחבב את רכניץ

הערב זה קרה.

צפיתי במלואו בנאום שנשא הנגיד האמריקני, שלמה יהודה רכניץ, והוא עודנו מהדהד באוזניי.

למרות שהאיש ללא ספק רב-זכויות ורבים נהנים ממפעלי הפילנתרופיה האדירה שלו, האמת צריכה להיאמר: אני אישית לא השתגעתי על האיש.

בשנים האחרונות חשתי שאי אפשר לסובב את הראש בלי לפגוש בו –  שר או מרקד, נואם או תורם. ולעיתים עושה את כל הנזכר לעיל בעת ובעונה אחת.

אך נאום זה שהוא נשא בלייקווד, שינה את התמונה באחת.

נאום זה היה הרבה יותר מאשר נאום טוב, הרבה יותר מאשר נאום חשוב.

זה היה נאום מעורר השראה.

כן, רבותי, מעורר השראה.

אני לא יכול לזכור מתי נישא נאום, כל-כך אמיץ, כל-כך יהודי, כל-כך אנושי. אינני מצליח להיזכר בנאום שכזה לא מפי רב ולא על ידי עסקן.

הקריאה הפשוטה כל-כך, המוסרית כל-כך, לפיה לכל נשמה יש ערך ואסור לרמוס אותה, לא משנה באיזה נימוק שבעולם; המסר הכל-כך פשוט הזה נעלם תחת הררי ההצדקות שמצאנו לעצמנו להפוך לחברה אליטיסטית ומתנשאת.

במהלך הנאום חזר רכניץ ופנה אל הקהל בלשון – אנחנו, וניכר היה שזה יותר מרטוריקה. ניכר היה שהוא אמנם רואה נגעים בעיירת התורה, אך הוא בא מתוך אהבה גדולה.

התבנית לכאורה הייתה כבר ידועה ומוכרת. הציפייה ממנו הייתה לבוא לפרכס את בני הקהילה, והם יפרכסו אותו בתמורה. הוא יכריז על תרומה מכובדת למוסדות, וכל הקהל יעמיד פני נדהם ויריע בהתלהבות, ולא יהיה לו אלא לעצום עיניים ולהתמכר לתשואות.

במקום זה הוא בחר להגיע ולעשות מעשה אמיץ ולשאת נאום קשה, ולא פשוט.

אך אולי נאום זה הוא שיעורר את המודעות ויתחיל את ההליך לקראת השינוי המיוחל.

בנימה אישית, עכשיו, אני פתאום ממש מחבב אותו.

מצדי שיבוא לארץ, ישיר וירקוד כאוות נפשו.

אבל העיקר, העיקר שלא ישכח לנאום.