הניצחון של מכבי ת”א בכדורסל בשבוע שעבר היה אחד מרגעי השיא של הכדורסל הישראלי. כל מי שראה את המשחק חזה לנגד עיניו בהפסדה הנדיר של הסטטיסטיקה היבשה לכוחות הרוח ואמונה, שהיו לחלק מהדי.אן.איי הקבוצתי של מכבי ת”א במשחקי היורוליג בעונה החולפת.
אלא שבניגוד למהלך המשחק, במציאות היומיומית הסטטיסטיקה לא משקרת. 17,500 ציוצים אנטשימיים שנרשמו על-ידי אוהדי ריאל מדריד ברשת הטוויטר ואלפי קריאות גזעניות שהושמעו ברחבי הרשת החברתית כולה אינם רק קוריוז חולף של אוהדים ממורמרים. זוהי איננה התלהמות ריקה של מספר אוהדים שנפשם נאחזת ב”טירוף אוהדים” ובאהדה קיצונית לקבוצתם. זוהי שנאה רוחשת שמקוננת בליבם של רבים וחושפת את פניה האמיתיות בשעת הכושר.
ואתמול הייתה שעת הכושר.
אוהדי ריאל גילו שהם אינם לבד. בשעות הצהריים נוכחנו לראות כיצד אמירות אנטישמיות מקבלות ביטוי מעשי כשאדם נכנס למוזיאון היהודי בבלגיה, פתח באש לעבר הנוכחים ורצח בקור רוח מקפיא דם שלושה מבקרים. הרוצח אינו סטיית תקן סטטיסטית. הוא תרגום של הלך רוח אנטישמי שנושב בחוזקה ברחבי אירופה כולה ואינו זוכה לתגובה הולמת.
לכל מי שהופתע מהגילויים האנטישמיים הללו כדאי להזכיר שבספרד ובבלגיה אין כל חדש. לאורך עשור האחרון נרשמה עלייה תלולה במקרי האנטישמיות בבלגיה ובספרד ובסקרים שנערכו בשנים האחרונות, בין השאר, על-ידי הליגה נגד השמצה, והן מצאו את עצמן בצמרת המדינות האנטישמיות באירופה לצד הונגריה,פולין וצרפת.
מקריאות במגרש עד לרצח במוזיאון
הסקרים הללו חושפים מציאות עגומה: גל משפטי הנאצה נגד העם היהודי ברשת החברתית לאחר ניצחונה של מכבי ת”א היה בסך הכל ביטוי למה שאירופאים רבים חושבים אבל לא תמיד מעזים לומר מפורשות. הרצח האנטישמי בבריסל הוא הביטוי המעשי של המחשבות האלה. ככל שמימדי הקריאות האנטישמיות שראינו כלפי אוהדי ושחקני מכבי ת”א יתחזקו- כך ניאלץ להתמודד עם מגמה גוברת של רציחות אכזריות של יהודים ברחבי העולם.
הקריאות של האוהדים הספרדים אם כן, צריכות להיות קריאת השכמה עבור הציבור הישראלי: אל לנו להשתכר מהניצחון של מכבי. הוא מרשים. הוא מלהיב. הוא הירואי במונחי ספורט. אבל הוא גם ניצחון שחשף את פרצופו המכוער של חלק מהקהל הספרדי, בדיוק כשם שהרצח בבריסל חשף את מימדי השנאה כלפי יהודים ברחובות בלגיה. אירועים אלה יכולים לרמז כמיקרוקוסמוס על הלך רוח אנטישמי שהולך וגובר ברחבי אירופה.
הלך הרוח הזה לא מתחיל ונגמר בציבור הרחב באירופה, אלא מקבל ביטוי אף בפרלמנט האירופי כלפי המייצגת הבולטת של העם היהודי: מדינת ישראל. כך למשל, פוליטיקאיים בכל רחבי אירופה מסווים את עמדותיהם האנטישמיות תחת ענפי חופש הביטוי, ותוקפים את מדיניות ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן אגרסיבי, חד צדדי וללא הצדקה של ממש. גם שר החוץ, אביגדור ליברמן שהתבטא אתמול בנושא– ציין את הקשר הבלתי נמנע שבין האנטישמיות לבין הביקורת כלפי ישראל בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל כך יש לתת את הדעת.
כל העולם נגדינו?
עם כל זאת, רחשי הציבור הישראלי מתועלים לרוב לכעס ורטינה מכלילה בסגנון של “כל העולם נגדנו”. זוהי בעצם קלישאה חבוטה שפוטרת אותנו מלעשות מעשה ואף מלהאמין שיש מזור למחלת האנטישמיות שגרורותיה הולכות וממאירות ברחבי אירופה. אנו עדין צריכים להבין שאחד מהתפקידים המשמעותיים שעל מדינת ישראל לקחת על עצמה- הוא המאבק הבלתי מתפשר באנטישמיות על שלל גווניה בכל מקום בעולם.
על הדיפלומטיה הישראלית לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה בכדי להפעיל לחץ על הממשלות האירופאיות שבתחומן האנטישמיות חוגגת, וזאת על-מנת להביא לצמצומה ולמיגורה. לא מתקבל עד הדעת שהשר אביגדור ליברמן מכיר בקשר הדוק שבין ההתקפות כלפי ישראל בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין האנטישמיות באירופה אך לא מתרגם זאת לאסטרטגיה הדיפלומטית של ישראל. רפיון הידיים של הממשלות האירופאיות שמתבטא בגינויים רפים, עצורים בודדים שמשוחררים על פי רוב תוך זמן קצר ועצימת עין לנוכח אירועים אנטישמיים מקומיים- היא האצבע על ההדק שתירה את הצרור באירוע האנטישמי הבא.
אולי ייטב אם ממשלת ישראל תלמד ממכבי לא להיכנע לסטטיסטיקה ותילחם ביותר עוצמה נגד מי שחפצים לשבור את רוחנו ולהרוג יהודים בגלל עצם יהדותם?