כשעורך הדין דובי וינרוט חדר אל עולם החיות וחזר עם סיפורים לילדים

עורך הדין המבריק דובי וינרוט, כלל לא תכנן לפרסם ספר ילדים. הוא תמיד אהב לספר סיפורים לא רק לילדים, אבל לא כאלו שיהפכו לרב מכר.

אבל אז, חני אשתו, שהיתה אחת מהמאזינות הגדולות של הסיפורים, הניעה אותו לעשות אתם משהו. “חני התלהבה לא רק מההומור, אלא גם מהמסרים המאוד חדים. היא דפקה על השולחן ו’פקדה’ עלי להוציא ספר. אחרי שהיא ‘ישבה לי על הגרון’ אמרתי, טוב אחשוב על זה”.

והוא חשב, עד שהודיע לאשה: קיבלתי את הצו.

הוא החל להתמסר לפרויקט בזמנו הפנוי, ולמרות חיזורים מצד הוצאות ספרים מוכרות, בחר לחבור לסופר החרדי המוכר והמוערך חיים ולדר, מחבר סדרת הספרים המפורסמת ‘ילדים מספרים על עצמם’.

“שלחתי את הסיפורים לחיים, שהוא איש חינוך נחשב, והוא ‘נפל מהכיסא’. הוא אמר ש-99 אחוזים מהסיפורים שהוא מקבל הוא נאלץ להשליך. כאן לקח לו 10 שניות לדפוק על השולחן ולשאול איך מתקדמים”, נזכר וינרוט.

טוטי הציפור ונורי הפיל

את הסיפורים כתב וינרוט, וולדר הוסיף קדימונים להורים, הושיט יד, האיר וחידד נקודות חינוכיות, והשניים עמדו בפני התוצר: ‘בארץ החיות – חיות מספרות על עצמן’.

והחיות של וינרוט מקבלות צבע, חיים, ובעיקר רגשות.

הן מתמודדות עם קשיים, פלונטרים חברתיים, כאלו המוכרות לכל ילד.

כך, למשל, טוטי, ציפור מעצבנת (הנודניק של הכיתה), שלא חדלה מלהציק לנורי הפיל (הילד החזק והתם שבמחזור). היא היתה יורקת עליו שוב ושוב, עד שפעם אחת ניסתה לקלוע לתוך העין שלו, רק שאז הצליח נורי ללכוד את טוטי והחיות היו בטוחות שזהו סופה של הציפור.

נורי הוריד בעדינות את טוטי אל הארץ ורק לחש לה: ‘עופי לדרכך טוטי והפסיקי להציק לנו’.

דובי וינרוט עובד במשרד עורכי הדין של אביו, הפרקליט יעקב וינרוט, וככזה ייצג תיקים מפורסמים לא מעטים, ביניהם איש העסקים דני דנקנר והזמר אייל גולן, מה שמוביל לשאלה, איך עורך דין שמתעסק בתיקים פליליים ‘קשים’ מצליח לכתוב סיפורים כה רגישים לילדים?

“כדי להצליח בעריכת דין, אתה צריך להתאפיין בידע כללי, ברחבות הדעת. לא רק במשפטים. עורכי הדין הגדולים, ואינני מדבר על עצמי, מתעניינים בהרבה עולמות, אם זה גמרא, סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה. ככל שאתה נחשף ליותר עולמות, אתה עורך דין יותר טוב”.

• זה נשמע שאתה מדבר על אביך, עו”ד יעקב וינרוט.

“אבא הוא אכן דוגמא טובה, הוא איש אשכולות. רבים יודעים שהוא בקיא בגמרא ובפילוסופיה, אבל אלו ממש רק שני פנים שלו. הוא קורא הכל, אם זו תורת חב”ד, פסיכולוגיה, המח שלו מכיל מנעד רחב ביותר, והוא מסוגל להרצות על כל נושא.

“וכשאתה כותב ספר לילדים, אתה מגלה שהעולם ה’ממזרי’ שקיים באולמות המשפט קיים במידה מסוימת אצל ילדים. גם הם מנסים להתמודד עם קשיים, חלקם מנסים ‘לתחמן’, לא תמיד הם יודעים לבטא את עצמם.

“היכולת שלך לדעת מה בדיוק רוצה הילד לומר, ומה היא הנקודה האמיתית שמפריעה לו – היא יכולת וירטואוזית”.

סיפורי החיות פתחו שיח

העובדה שוינרוט בחר את גיבורי הספר שלו מחיות, מהווה סוג של אוונגרד ברחוב החרדי, שבדרך כלל לא רואה בחיות את גיבורי התרבות שלו.

וינרוט סבור שמן הבחינה הזו הוא פורץ דרך גם בספרות הילדים הכללית: “בדרך כלל חיות עושות פעולות שמתאימות לחיות, אנחנו לקחנו את החיות והתאמנו אותן להווי של בני אדם. זה קצת מזכיר את סרטי האנימציה של וולט דיסני”.

• מה יש בחיות שאין בבני אדם?

“בעולמם של אנשים מעורבים, גם אם בעל כרחם, חסמים שאינם מאפשרים להם להתמסר לרגשות. החסמים האלו כרוכים בשיקולי אגו, פחד, קנאה, כעס. כשאתה מדבר על חיות, אתה מאפשר לילד להתמסר לסיפור ולשפוך את כל מה שמעיק עליו.

“עולמם של החיות הוא עולם מדומיין מחד, אך כר פורה לחייהם היומיומיים של הילדים מאידך. קיבלתי מאות סמסים ומיילים מהורים שדיווחו לי כי סיפורי החיות פתחו שיח בינם לבין הילדים”.

וינרוט סבור כי חלק מסיפורי הילדים המוכרים סובלים מבעיה אקוטית השייכת דווקא להורים. הם משעממים את המבוגרים. אם ההורים לא מתעניינים בסיטואציה של הסיפור, ההבנה של הילדים פוחתת וכך גם המסרים המועברים באמצעות הסיפור.

המחלה של חני

הספר החדש של דובי וינרוט, והחשיפה המתלווית אליו מטבע הדברים, אינה באים בנפרד מסיפורה המפורסם של רעייתו – חני, החולה מזה כחמש שנים בסרטן סופני.

בראיון לעיתון ‘ישראל היום’ סיפרה חני על הרגע בו נודע לו שהסרטן כבר התפשט וסיכוייה להאריך ימים אינם גבוהים: “הילדים ראו ‘קופיקו’, אני הייתי בצד השני של הבית וקיבלתי טלפון שבו שוב אמרו שיש בשורות טובות ובשורות רעות. הטובות היו שלא אצטרך כימותרפיה, והרעות היו שזה הגיע לכבד.

“כאן לא היה צריך להגיד לי ‘את תמותי’ – ידעתי. סגרתי את הטלפון, לא ראיתי כלום בעיניים חוץ ממוות. זהו, נגמר. לא יכולתי לדמיין עוד חמש דקות. מבחינתי, כבר מתי.

“התעלפתי והעוזרת מצאה אותי על הרצפה. זה היה בבוקר ובעלי רץ הביתה מהעבודה. הוא ניסה להיות איתי, אבל לא הסכמתי. אמרתי, מה זה קשור אליך?! אני מתה ואתה חי, עזוב אותי. זו לא סיטואציה שאני מבואסת וצריכה חיבוק. לא יעזור לי שנהיה יחד. כאן אין נחמה. החיבוק לא עוזר, המילים לא עוזרות.

“אני חולה ואתה בריא, אני אמות ואתה תחיה, אתה תגדל את הילדים ואני אהיה בקבר. לא יכולתי לראות שזה מאוד קשה לו. עד הערב לא יצאתי מהחדר. המחשבות אומרות רק דבר אחד – אני מתה”.

אלא שההמשך הוביל את חני למקומות שהיא עצמה לא חלמה שתגיע אליהן. היא פרסמה ספר מונומנטלי בשם ‘בארץ החיים’, בו היא מתארת את התמודדויותיה עם המחלה, עם הילדים, ואפילו עם בורא העולם, והפכה למרצה מבוקשת ונערצת, המסייעת לאנשים רבים להתגבר על המצוקות הקשות ביותר בחייהם.

• האם הספר החדש הושפע מהחוויה הקשה שאתם עוברים?

“את השם לספר ‘בארץ החיים’ שכתבה חני, נתתי אני, אם כי בתחילה הוא נקרא ‘חלקי בארץ החיים’, ורק בגלל שספר כזה כבר היה קיים קיצרנו אותו ‘בארץ החיים’. זו הסיבה שגם נתתי לספר שלי את השם ‘בארץ החיות’.

“המחלה של אשתי היא לא מחלה רק שלה, היא מחלה של שנינו. עם היוודע הבשורה הקשה, קיבלתי על עצמי באופן מיידי, להיות הצד החזק, השפוי בבית, ולנסות להמשיך את החיים כשגרתם, ולתת לחני לפרוק את כל מה שהיא צריכה. אני עצמי המשכתי בפאסון של שגרה”.

חרף המצב הבלתי פשוט בו נתונה המשפחה – התחזית הנדירה והטובה ביותר נותנת 13 שנות הישרדות – מוצא וינרוט גם יתרונות במצב הקשה, אפילו ברמה היומיומית.

“אין ספק שברגע שהמוות, או מחלה קשה דופקים בחלון, יש לפתע אפשרות לעצור את המירוץ, ולהתמקד במהות האמיתית של החיים. מאז המחלה, לאנשים יותר קשה להרגיז אותי, אני יודע הרבה יותר לכאוב את הכאב של אנשים, לדון אותם לכף זכות, ולדעת שלכל אחד יש את הבעיות שלו. אני גם חושב, שלא הייתי מתפנה לכתוב ספר ילדים ללא פסק הזמן המטאפורי הזה. הייתי מן הסתם עסוק יותר בקריירה, איך להפוך לעורך דין טוב יותר.

הילדים מתמודדים טוב יותר

‘בארץ החיות’ שמספרות על עצמם, חווים החיות – או הילדים – לא מעט התמודדויות, מה שמעלה אינסטינקטיבית את ההתמודדות של ילדי וינרוט גופם.

האם חשבתם לא לספר לילדים על המחלה הקשה, אני שואל את דובי.

“בתחילה לא סיפרנו, חששנו מהפגיעות של הילדים, אבל באיזשהו שלב כבר כל העולם ידע מזה, וגם הם כבר מרגישים ומנחשים. הגענו למסקנה שאין מנוס ושיתפנו אותם”.

למרבה ההפתעה, הילדים קיבלו את זה בפחות דרמה ממה שניתן היה לחשוב, אומר וינרוט. “לילדים מסתבר יש כוח נפשי גדול יותר משל מבוגרים, והם יודעים טוב יותר להתמודד עם סיטואציות בלתי פשוטות”.

ההיחשפות העצומה שנלוותה למחלה מסתבר, אינה מובנת מאליה. אפילו חני, שהפכה כפי שהיא מכנה את עצמה בהומור ל’סלב סרטן’ ולאשה הנערצת על אלפי אנשים, מספרת כי ההיחשפות קשה לה. “אני אישה מאוד דיסקרטית. זה עלול להשמע מתחסד, אבל זו המציאות. יש לי ייסורי נפש מהחשיפה. אנשים מחבקים, אבל לפעמים בא לי להגיד, ‘עיזבו אותי, אני צריכה את הפרטיות שלי’.

“הכתיבה, החשיפה, זו הדרך שלי להחזיר לאלוקים. אני לא קדושה, אבל הוא נותן לי הרבה ואני יכולה לתת ולקוות שמישהו יקרא את הספר, יתחזק ואולי ישתנה קצת, יחייך יותר ויתייחס יותר לילדים שלו. זה שווה לי”.

• איך אתה מתמודד עם ההיחשפות הזו?

מהרגע שנודע לנו על המחלה, החלטנו באופן מיידי, שאין טעם להשקיע אנרגיות בהסתרתה. כל העולם יודע מזה, וחבל על מאמץ מיותר. אני למדתי מהסיטואציה הזו, כי כל עוד כל עוד אני עושה את הדברים בדרך ישרה ובתום לב וביראת שמים, אין לי שום בעיה שאנשים ידעו דברים שנחשבים כסודות.

“אני לא מייחס כל חשיבות ל’מה אנשים יגידו’ כל עוד המצפון שלי מורה לי שאני עושה את הדברים נכונים”.

את השיחה בינינו מציע דובי לסיים בהכרה, עליה הוא מרצה לא מעט, כי במאבקי החיים – הדרך חשובה, לא התוצאה. זו גם תפיסת היהדות, הקב”ה מחשיב את המאמץ, את הניסיונות, לאו דווקא את ההישגים.

בהקשר הזה יפה הוא שירה של חני ‘מרוץ החיות’:

פעם בארץ החיות היה מירוץ

השתתפו כל בעלי החיים

כולם רצו לנצח ולהגיע ראשונים

ורק הצב חשב שזה משחק טיפשי

ומה זה חשוב מי יגיע ומתי

הרי הסוף מחכה לכולם

אז הוא הלך לאט

והתבונן סביב

עשה סלפי בנופים

וכשראה את החיות שרצות קדימה

מזיעות, מתנשפות, משאירות אחריהן אבק

הוא צחק בקול גדול

ועצר לנוח.