לפני כשבועיים קיבלתי טלפון דחוף מחבר שלי. “תמצא בהקדם את ההקלטה של הרב לאו, מערב ההצדעה לגרעין התורני ‘ראשית’ ברמת השרון בחצר של משפחת יעקובי”, הוא ביקש. “צריך לשלוח את זה דחוף לרמטכ”ל גדי איינזקוט. יש לנו מישהו שיעביר לו את זה. זה קריטי”.
לא הבנתי מה לחייל מספר 1 בצה”ל ולערב ההוא, שהייתי קשור בהפקתו, אבל לא סירבתי פקודה. אחרי קצת חיפושים מצאתי אצלי את ההקלטה של הנאום שנישא לפני כמה חודשים, אבל ביקשתי בכל זאת לדעת מה פשר הבקשה. “אייזנקוט צריך להכריע בימים אלה מה גורל ענף תודעה יהודית ברבנות הצבאית”, הסביר לי החבר. “הוא עלול לקצץ את הכנפיים לכל האגף החשוב הזה. הוא חייב לשמוע את הנאום המכונן ההוא לפני שיחליט”.
“דרשות כבר שמעתם הערב, אז אני אספר לכם סיפור”, פתח הרב לאו את נאומו באותו ערב. לאור הבקשה הדחופה של החבר, החלטתי גם אני להקשיב שוב לדברים. בזמן האירוע הייתי קצת פחות קשוב ועסקתי במאחורי הקלעים. אז הנה הטקסט, והוא באמת מכונן: “הסיפור מתחיל לפני כשישים שנה”, המשיך הרב. “מסך ברזל הפריד אז בין ברית המועצות לבין העולם. אין יוצא ואין בא. והנה, במפתיע, נבחרת ישראל בכדורגל הוגרלה לשחק מול נבחרת ברית המועצות. הרוסים היו צריכים להגיע לאצטדיון העירוני ברמת גן, אבל קודם כול אנחנו נסענו לאצטדיון ‘דינמו’ במוסקבה. שחקני הנבחרת הופיעו שם במקטורן כחול, כשעל חולצתם סמל המדינה. הם לבשו מכנסיים בהירים, ונראו כמו הדגל הישראלי, כחול-לבן.
היהודים שם קראו להם המכבים. ‘המכבים הגיעו’. התחושה הייתה שיש עם ישראל, ויש מדינה יהודית, ויש צעירים בריאים וחסונים – וכל זה קורה זמן לא רב אחרי השואה. ההתרגשות הייתה אדירה. יהודים מגרוזיה, מטשקנט, מאוזבקיסטן, מכל רחבי ברית המועצות נהרו למוסקבה רק כדי לראות אותם. עין לא נשארה יבשה כשהתזמורת של הצבא האדום השמיעה את צלילי המנון ‘התקווה’ על המגרש. כולם בכו. בן גוריון ביקש אז לקראת הנסיעה הזאת שיהיו להם שמות ישראליים, עבריים. וכך יענקל’ה חודורוב נהיה יעקב הוד, אברהם בנדרסקי נהיה אברהם בן דורי וגם נשאר עם השם הזה, נחום סטלמך הפך לנחום פלד, אמציה לבקוביץ’ לאמציה לביא, יוסל’ה מרימוביץ ליוסף מור, יוסל’ה גולדשטיין ליוסף פז והיחיד שלא היו צריכים להחליף את שמו היה שייע גלזר, המבקיע הראשי. פשוט שמו לו מקף באמצע השם והוא הפך ליהושע גל-זר.
“האווירה הייתה מרוממת – עד לשבת בבוקר. כולם הגיעו אז לבית כנסת הגדול של מוסקבה, בית כנסת ‘קול יעקב’ ברחוב ארכיפובה. פעם כיהנו בו רבנים גדולים. הרב לוין, הרב מאז”ה, הרב שלייפר. בשבת בבוקר, כל הרחוב היה מלא בני אדם, לכבוד המכבים מישראל. שמונה עשר שחקנים היו שם, יחד עם מלווים, ואצלנו כידוע יש הרבה כאלה. נציגות של מכבי, הפועל, בית”ר, ואולי אפילו לאליצור היה איזה נציג. היה מלווה, ורופא, ומעסה, ומנכ”ל, וסמנכ”ל, וכך בערך שלושים ישראלים נכנסו לבית הכנסת הגדול. ואז המקומיים נתנו שם לאחד מהחבר’ה עלייה לתורה. עולה ה’מכבי’ מישראל לבמה, עם כיפה לבנה, ולא יודע מה לעשות עם עצמו. אמציה לבקוביץ’ ידידי חזר ארצה וסיפר לי על אותם רגעים. הלב שלי נקרע, הוא אמר לי. הסתכלתי על הפנים המאוכזבות של כל הציבור היהודי. הם התבוננו בנו בערגה, הגיעו מרחוק, ופתאום – הכול הפך לאכזבה מרה. אותו שחקן עמד שם כמו אילם. ‘ברכו את ה”? ‘נתן לנו’? ‘בחר בנו’? לא יודע… הסיפור המביך והעצוב הזה הוא שהאיץ את שר החינוך והתרבות דאז, זלמן ארן, להכניס לכל בתי הספר הממלכתיים את מקצוע התודעה היהודית. ארן חייב את בתי הספר הלא-דתיים להקצות שיעורים לנושא כדי להילחם בבורות. רעיון מקסים”.
“עד כאן שמעתם רק את הרקע לסיפור האמיתי. כל זה רק הפתיח”, עוצר הרב לאו ואומר לנוכחים הרמת-שרונים. “הסיפור האמיתי מתרחש כמה שנים אחר כך, במכון ון-ליר בירושלים. הוזמנתי לשם לעימות בנושא ‘הנוער והמסורת היהודית’. הייתי רב צעיר, ומולי ניצב מורל’ה בר-און, לשעבר קצין חינוך ראשי של צה”ל. הוא היה לוחם, היסטוריון ולימים גם חבר כנסת של רצ. המנחה שאל מי יפתח, ואני עניתי: מורל’ה יותר מבוגר, אז שהוא יישטח ראשון את טיעוניו. הוא התחיל לדבר, והותיר אותי ללא מילים. תשמעו מה הוא סיפר שם. הוא אמר לקהל: אתם בטח שמעתם על פרויקט התודעה היהודית במערכת החינוך של זלמן ארן. כשהייתי קצין חינוך ראשי הוא קרא לי לפגישה, ואמר לי: אתה זוכר את התקלה עם הכדורגלנים ברוסיה? הגיתי בעקבות כך את רעיון התודעה היהודית בבתי הספר. אבל מה יהיה עם מי שכבר סיים את מערכת החינוך? הוא לא יהנה מהפרויקט הזה. אתה, מורל’ה, מנהל בית הספר הגדול ביותר במדינה – צה”ל. אתה מחנך של רבבות. צריך להכניס תודעה יהודית גם לצבא. אני מבקש לקבל ממך תוכנית מפורטת לכך. אני אדאג למימון. צריך לדאוג שהחיילים יקבלו את היסודות שלא זכו לקבל בבית הספר.
“חשבתי שהאיש נהיה קוקו”, אמר מורל’ה. “אולי הוא משתגע? אולי הוא מזדקן ומתחיל לפחד מהעולם הבא? מה קרה לזלמן ארן, לשעבר מזכ”ל ההסתדרות? מה פתאום הוא קורא לי ומדבר איתי על מין רעיון כזה, להשלים בצבא את מה שהחסירו בבית הספר בתחום היהדות? אבל ארן היה פיקח. הוא קלט משהו ציני ומשועשע במבט שלי ואמר לי: מורל’ה, אתה חושב שאני חוזר בתשובה, אה? לא ולא. בוא ואספר לך כמה אני רחוק משמירת מצוות. במלחמת העולם הראשונה, באחת ההתקפות של הגרמנים, מצאתי את עצמי בשדה תבואה חשוף, בלי שוחות להתחפר בהם, כשהגרמנים יורים וקוצרים בנו. פתאום הרגשתי פגיעה בברך שמאל. איבדתי דם רב, וראיתי כתמים שחורים מול העיניים. הבנתי שזו שעתי האחרונה עלי אדמות. קול פנימי לחש לי ביידיש: ‘זלמן, זאג עפעס!’, כלומר: זלמן, אמור משהו, תתפלל. ואז קול שני אמר לי: ‘זלמן, אל תהיה צבוע. עזבת את אלוקים בגיל שבע עשרה, אל תחזור אליו כעת’. ואכן, לא התפללתי. איכשהו נחלצתי בחיים מאותו קרב, אבל נשארתי רחוק, מורל’ה. כל מה שאני רוצה הוא שהדור הבא יידע את היסודות.
בר-און שמע את הסיפור וענה: “לא תאמין, אדוני השר. קרה לי דבר דומה, אבל שונה. במבצע קדש ב 1956- הייתי מג”ד באזור עזה, כשפגז ישיר פגע בקומנדקר שלנו. עפתי עשרות מטרים באוויר, ומצאתי את עצמי זב דם, זרוק בצד הדרך, כשטנקים שלנו ממשיכים לנסוע. לא היה לי כוח לצעוק, והם גם לא היו שומעים אותי, ואז קול פנימי לחש לי: ‘מורל’ה, תתפלל!’. רציתי נורא להתפלל, אבל לא ידעתי מה אומרים ואיך מתפללים. איך מדברים אליו? אפילו תפילה אחת לא עלתה בראשי, כי מעולם לא לימדו אותי דבר. זה ההבדל בין הדור שלי לדור שלך. אתה ידעת להתפלל אבל לא רצית. אני רציתי להתפלל אבל לא ידעתי. אז בטח, אדוני שר החינוך, בטח שאעזור לך ללמד תודעה יהודית בצה”ל”.
הרב לאו עוצר ומביט בקהל הנרגש. גם שם, במכון ון ליר, לפני חמישים שנה, הוא עצר. לא היה לו מה לומר אחרי שזה מה שסיפר ה”יריב” שלו בעימות. “קמתי ממקומי ונישקתי אותו על המצח”, הוא מספר וקולו נשנק. “התרגשתי מאוד אז, ואני מתרגש גם היום, כשאני נזכר באותם רגעים. שימו לב שעברנו כאן ממלחמת העולם הראשונה, דרך מסך הברזל ועד מבצע קדש, אבל המסר הוא אותו מסר, מה שאתם עושים כאן בגרעין התורני שלכם: חייבים להכיר את שורשינו”.
עד כאן דברי הרב לאו בנאום. אני לא יודע אם הרמטכ”ל אכן שמע את ההקלטה, אבל הוא החליט בימים אלה להוציא את ענף התודעה היהודית מהרבנות הצבאית, ולהעבירו לאגף כוח האדם במטכ”ל, מהלך שמשמעותו פגיעה והקטנה של הפעילות ובעיקר חילון שלה. לו אני אייזנקוט, ברור לי שהייתי מודיע על הרחבה, פיתוח והעמקה של התודעה היהודית. האם יש דבר יותר נצרך ונכון לרוח צה”ל? אבל אני לא. אז רק הלכתי לויקיפדיה להתחקות אחר גיבורי הסיפור של הרב לאו. זלמן ארן, מתברר, אכן למד בחיידר ובישיבות. מורל’ה בר-און לא. הוא היה בהגנה כבר בגיל 14 . השורה האחרונה בערך עליו בויקיפדיה מאכזבת במיוחד: “סערה זוטא עוררו נישואי בתו טל לערבי-ישראלי”. ארן נפטר ב 1970- . מורל’ה בן 87 היום. אמציה לבקוביץ’, כדורגלן העבר שסיפר לרב לאו על המאורע בזעזוע, כבר בן 78 . כך שהסיפור של הרב לאו נפלא, אבל נדמה לי שהוא שייך לדורות הקודמים. היה דור שידע אבל לא רצה, היה דור שרצה אבל לא ידע, והדור הנוכחי, נדמה לי, לא רק שאינו יודע. הוא כבר לא יודע שהוא לא יודע.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’