על תסמונת ‘תקוע’ שמעתם?

בשלהי אוגוסט של שנת 1973 פרצו רעולי פנים לסניף בנק בשטוקהולם, בירת שוודיה. במהלך השוד שהסתבך, נאלצו השודדים לקחת בני ערובה מעובדי הבנק, כאופציית מיקוח כנגד יחידות השיטור והחילוץ שהקיפו את האזור.

במשך חמישה ימים וחצי, הוחזקו ארבעת בני הערובה בכספת הבנק כשהם שוהים בה יחד עם השודדים. בכל הזמן הזה ניסו צוותי החילוץ והמשטרה המקומית לחדור לתוך הבנק ולשחרר את בני הערובה. בשלב הראשוני התהליך היה נראה כבלתי אפשרי, וכפתרון שאינו ישים. רק לאחר ימים רבים, כאמור, צלחו ניסיונותיהם והכלואים שוחררו.

מי שנטה לחשוב כי כאן הסתיים הסיפור, כמעט ולקה בליבו כשהבין מה ראו עיניו מעתה ואילך.

בני הערובה הכלואים, סרבו לצאת לחופש ולדרור כל עוד לא יובטח שלומם של השודדים, לא פחות ולא יותר.

התדהמה הייתה רבה.

רק לאחר ימים וחודשים ולאחר חקירות פסיכולוגיות גדולות ומתישות, נפתרה התעלומה. במחקר מקיף שפורסם אז, ושכיום קיבל את השם ‘תסמונת שטוקהולם’, הוגדרו החטופים כבריאים בנפשם ובשכלם, אך גם כשחקנים הראשיים בסינדרום החדש שזוהה.

תסמונת שטוקהולם היא תסמין ברור וידוע של הזדהות מוחלטת של החטוף עם שוביו, או אם תרצו, המוכה עם המכה.

ההסבר הגיוני שעומד מאחורי התופעה המוזרה, הוא הרצון הבסיסי של האדם לחיות בשלווה ולהתכחש לעובדות. בהיותו נתקף, הוא לעולם לא יוכל לצאת מהמציאות הקשה שלו. בהזדהות המוחלטת עם התוקף, הוא גם מרכך את המכה בפן הנפשי, וגם כשיר יותר לקבל אותה ולהתמודד עמה.

אל תנסו את זה בבית.

•

על תסמונת ‘תקוע’ שמעתם?

הלוואי ולא.

את אחינו ‘המקלים’ אנחנו פוגשים לא פעם. לעיתים כשהם זוהרים בכתום, לפעמים נעוצים על סנדל שורש משובח, ולפעמים סתם כך עם פאות ארוכות מתנופפות. אך המפגשים האמיתיים מתרחשים בתקשורת.

שם, בלב הפריים טיים, הם נמצאים בקיצוניותם, בהשקפותיהם וברוביהם.

אם חשבתם שהגדרתם מחדש את המילה ‘קיצוניות’ כשנחשפתם ל’חתונת השנאה’, כדאי שתבצעו איכון מחודש.

הסיפור שאתם הולכים לקרוא כאן כעת, יסביר, ואולי רק במקצת, מה בין בני לבין חמי.

ביום שני חדר מחבל מתועב כבן 15 לתוככי הישוב תקוע שבגוש עציון. בשיטוטיו הובילוהו רגליו לחנות בגדים שבה שהו באותה העת שלוש נשים חסרות אונים. המחבל המנוול שלף סכין שהייתה טמונה מראש בחגורת מכנסיו, ודקר בגסות ובעוצמה את אחת מהנשים במקום.

הנפגעת, הובהלה בבהילות לבית החולים כשמצבה מוגדר בינוני עד קשה, לא לפני שהמפגע המשוקץ נורה.

התגובה העוצמתית לא אחרה לבוא. לא, לא תגובת השב”כ או המשטרה, הם עסוקים שם בדברים חשובים באמת. בראיון שהעניקה הנפגעת ממיטת חוליה, לאחד מכלי התקשורת, היא בחרה להגיב באופן האבסורדי ביותר.

שימו לב לציטוט: “יש משהו בזה שמקרבים אליך סכין. המלחמה הזאת מקרבת. זה דבר מאוד אישי שמקרבים אליך סכין, הרגשתי קרובה אליו. תהיתי מה עבר לו. למה עשה את זה, מה רצה בזה. האם רצה להיות חלק מהשהידים להיות חלק מאיזה משהו. אני לא יודעת. היה נראה שהוא בא לדקור ולברוח. בא להשיג איזו מטרה שהיא, לא להרוג אותי”.

מטעמי היגיינה, הושמטו כאן מילים נוספות המדברות בשבח השהיד המסכנון ש”רק רצה לדקור ולברוח”.

אתם יודעים, לא בריא לקרוא כשהקבס עולה ודוחק. משפטים כמו “הוא היה נראה אבוד” או “אם היה רוצה להרוג אותי, היה משקיע בזה קצת יותר”, אינם ראויים להיכתב אפילו לא בתור ציטוט. גם לא התקווה הגדולה מהלב “שלא הרגו את הבחור”, גם היא לא ראויה להעלות על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן.

•

אין לי שום עניין באמירות פרובוקטיביות ואומללות. אין לי גם שום היתר וזכות להידרש לנפשו של אדם השוכב כפצוע במיטת חוליו.

לא זו המטרה.

המלל פחות רלוונטי, התסמונת, גם היא כבר מוכרת. אבל הרעיון, הרעיון שעומד מאחורי הליברליזם החופשי של אנשי הציונות הדתית כדאי הוא שיצוץ ויעלה במערומיו למול קהל עדת ישראל.

הכלאים האיום והנורא הזה של דת האהבה והשלום, שבה יכול כל אדם לבחור את דעותיו, השקפותיו ובעיקר את רצונותיו, אף פעם לא עמד בשעת מבחן. הוא גם לא יעמוד.

רק דרך עקלתון יכולה להוליד אהבה וחמלה כלפי רוצחים.

ואל תטעו, אין שום הבדל בין קיצוניות של דקירת תמונת תינוק שנשרף, לבין אהבה וחמלה על מחבל שפל ומתועב. שניהם בניו של הפלורליזם הדתי.

• מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי:  [email protected]