דרוש: עורך דין • המטרה: ייצוג מגזר נרדף

אליעזר רודין
|
כ"ו אייר התשע"ד / 26.05.2014 09:44
החלטת בג”ץ שביטלה את הבטחת ההכנסה לאברכים ממחישה עד כמה הציבור החרדי הזניח את הזירה המשפטית בתקופה שכוחו של בית המשפט הולך וגדל • פרשנות משפטית לפסיקה אכזרית

מאז קום המדינה ועוד הרבה קודם לכן, הנהגת הציבור החרד לדבר ה’ שלחה נציגים לפרלמנטים השונים. גדולי הדור לפני מלחמת-העולם השנייה שלחו נציגים להשפיע בפרלמנט הפולני, הליטאי והלטבי.

הדרך הפוליטית נבחרה כדרך הנכונה והראויה לפעול לטובת הציבור החרדי, וכערוץ מתאים להשפיע על עם ישראל כולו בדרך התורה וההלכה.

האפיק המשפטי מעולם לא נתפס כמגרש המשחקים של הציבור החרדי. אולם הדיונים בבית המשפט נחשב למקום זר עבור החרדים לדורותיהם, כמקום שאין להתקרב אליו,  שכן מתנהלים בו דיונים הנוגדים את חוקי התורה וההלכה, והעלאת טענות משפטיות בפני שופט נקבעה כזירה שאין נלחמים בה.

ב-20 השנים האחרונות, מאז המהפכה החוקתית שהוביל השופט אהרון ברק, חל שינוי משמעותי בעולם המשפט. אין ספק כי בית המשפט הישראלי התעצם והעמיק את השפעתו וכוחו במדינת ישראל, שינוי שעם השנים גרם גם לתפנית בגישה החרדית כלפי בית המשפט. רק לפני מספר ימים מצאנו “פנים חדשות” באולם הדיונים של בית המשפט העליון, כאשר חבר הכנסת יעקב ליצמן לקח חלק פעיל בעתירה נגד קצבאות הילדים, ומיד לאחר הדיון אמר בראיונות לתקשורת כי באמתחתו עתירות נוספות.

פסק הדין הנדיר והתקדימי של בג”ץ, המבטל החלטת ממשלה להעניק קצבאות לאברכים, ממחיש בכאב עד כמה הזירה המשפטית חשובה ומשמעותית, ועד כמה הציבור החרדי הזניח את המלחמה בזירה הזו.

שוב, כמו בעתירות אחרות שנגעו לנימים הרגישים ביותר של עולם התורה, לא היה מי שייצג את הצד הנרדף בדיון; שוב המדינה היא המתגוננת על החלטותיה ולא הנציגים החרדים.

כל זאת, בזמן שבכנסת אנו נמצאים בתקופה שפל, והיכולת לשנות את החקיקה בתוך השממה האופוזיציונית שואפת לאפס. ברור כשמש כי אם היו משפטנים חרדים – וישנם כאלה לא מעט – נלחמים את מלחמת הקודש בשפה ששופטים מבינים, התוצאות בעתירות רבות היו שונות בתכלית.

בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק התיר לעצמו במקרה זה לבטל החלטה שנקבעה בחקיקה ראשית בכנסת. זהו צעד דרסטי ומרחיק לכת, שבוצע רק פעמים בודדות מאז מהפכת האקטיביזם השיפוטי של השופט ברק, שהחל ב-1992. אילו בית המשפט היה נתקל בקו הגנה אכפתי יותר ולוחמני יותר מזו שהציגה המדינה, אולי, הציבור החרדי לא היה מקבל מהלומה נוספת שכזו.

אין זה מן הנמנע שבשלה השעה לעשות מאמץ משפטי לטובת הציבור החרדי, להשקיע את אותם המשאבים – ואולי אף יותר – המושקעים בפוליטיקה. אין די בלשלוח חברי כנסת אל אולם הדיונים בבית המשפט. הפוליטיקאים הם מקצוענים במליאת הכנסת, אך לבית המשפט דרושים משפטנים מקצוענים בתחומם.

וכיום ישנם כאלה בציבור החרדי לא מעט.