איחרת, מר אפיפיור, איחרת!

ניצחו אראלים את המצוקים.

את אבני המחאה וצמיגי הנגף שהונחו-נזרקו בואכה עיר דוד, החליף שטיח אדום וארוך שנפרש לכבודו. ארוך – כאורך הגלות. הוא הגיע והוא כבר כאן. שוב כופה הנצרות עצמה על היהדות, רק שהפעם בדרכים דיפלומטיות.

לא מרתפים חשוכים של אינקוויזיציה אפלה יש כאן, לא גירוש המוני או הבערת בתי כנסת וספרי תלמוד, וגם לא עלילת דם זדונית מלאת ארס ושנאה. משהו אחר יש כאן. מכעיס יותר. מרתיח הרבה יותר.

פרנציסקוס, ה-266 במצעד האפיפיורים, יוצא מחומות הוותיקן כשפניו ירושלימה. מזכיר במשהו את סיפורי התנ”ך על עליית סנחריב או טיטוס לכבוש את ארץ הקודש. רק שהפעם לא צחצחו חרבות ולא סגרו על בריח את חומות העיר. להיפך, השערים נפתחו והחרבות הונפו כלפי שומרי החומות.

הוכחה נוספת לגלותנו במגרש הביתי שלנו.

•

ימים מועטים עברו מאז בערה בעצמותינו אשו המחממת והזוהרת של התנא רבי שמעון בר יוחאי. אש, שגציה ימשיכו להדליק את חשכת הגלות עד ל”ג בעומר הבא. עד הגאולה השלימה. הראשון מבניהם.

רבבות יהודים – מהארץ ומחוצה לה – שמו בצד את עייפות החיים ועלו לפקוד את ציון התנא הקדוש. מידי שנה חוזר הסיפור על עצמו. מידי שנה חוזרים הרבבות לפקוד את הציון בערגה, בתשוקה לאיש אלוקים קדוש, לספריו ולפועלו.

שלוש עשרה שנים התחבא במערה רחוקה מפחד הרומאים ששלטו אז ביד רמה בארץ הקודש. שלוש עשרה שנים של אכילת חרובים ולימוד תורה ללא הפסק.

הכול החל כשעמד בוויכוח עם חבריו, אז טען כי כל מה שהרומאים עשו, בנו, תיקנו, לא עשו אלא בשביל עצמם. הוא לא חשש להגיד את האמת.

למעלה קרוב ל-2000 חלפו מאז. מאות דורות של יהודים עולים ביום פטירתו להדליק את האש שהייתה בוערת בו בחייו ובוערת עוד יותר במותו.

•

עתה, ימים ספורים לאחר ששוב עלו רבבות ישראל להפגין געגועים לתורתו הנצחית של רבי שמעון, מגיע לארץ הקודש צאצא של אותם רומאים – בגללם ברח רשב”י למערה והתחבא בה 13 שנה.

לא שטיח אדום ולא חצוצרות, לא מפגן דגלים ולא חיוכים, שום דבר מהטקס מלא החנפנות לא קרב ולו באלפית האחוז לכבוד והיקר שרחש עם ישראל למי שהאיר את העולם, לא לפני שנה או עשור, אלא לפני קרוב ל-2000 שנים.

ועכשיו, פרנצי, בוא ספר לי מה עלה בגורלם של אבותיך? כמה מבני עמך עולים מידי שנה לקברם של 265 אפיפיורים שקדמו לך?

אם כבר באת, טוב היה אם היית מגיע לפני שבוע ורואה בעיניך את עשרות אלפי היהודים – אלו שאבותיך רדפו עד אימה – עולים במסירות ובאהבה לפקוד את קברו של רבי שמעון – זה שאבותיך ביקשו את נפשו.

אבל לא באת, פרנצי, לא באת.

איחרת!