סוציולוג במסעדת גורמה: כאילו עשירים

אבל זוגתי הציעה שלפני שאנו עוזבים את העיר הגדולה ולרגל סיום ספרנו החדש (ייצא בעוד שלושה שבועות) נחגוג באופן תל אביבי ראוי. אז הלכנו לעסקית.

כמקדמה טיפוסית הוגשה לנו פוקצ’ה מהטאבון. תמיד כיף לאכול לחם חם עבודת יד, אבל בעיני המחווה מוטעית מיסודה. הכיף במסעדה (קל וחומר במסעדת שף) זה לשבוע ממטעמי הבית. לכן הלחם הוא מכשול בפני עיוור: אתה מנשנש לפני שהמנות מוגשות ומגיע ללב הארוחה עם תשוקה מוחלשת.

מטבע הדברים לא טעמתי את כל מנות הבית, אבל מקריאת התפריט לא נפלתי. זה קצת איכזב, כי בכל זאת מדובר ביומרת גורמה. ציפיתי לאיזה טוויסט קולינרי, אבל התפריט היה גדוש בטחינה, תפו”א וירקות צלויים. עם כל הכבוד לטרנד העממיות (ויש כבוד) במסעדת יוקרה אפשר לצפות למאכלים שקשה להכינם בבית.

מה שהכי ביאס אותי זה שכל המנות שהזמנו נזקקו להמלחה אינטנסיבית מאד (כמויות גדולות של מלח). ברור שמידת המליחות הרצויה היא אינדיווידואלית, אבל לעניות דעתי מנה בטעם קהה היא לא סימן לאיכות (אומרים שבצרפת בקשת מלח היא בבחינת עלבון צורב לטבח). למעשה זו תופעת ראי, שאף היא מבאסת: נטייה של מסעדות רבות בארץ לטעמים תוקפניים מדי (בעיקר המסעדות מהז’אנר האסייתי).

למרות שהמסעדה שאותה פקדנו לא זולה, פרופיל הסועדים בה אינו רק העשירון העליון. לא מעט צעירים מבלים במסעדות יוקרה לא בהכרח בגלל שיש להם את היכולת, אלא בגלל סגנון חיים פזרני. כך נוצרת סימטריה ישראלית חדשה: פְּסֵאוּדּוֹ גורמה נצרך על ידי פְּסֵאוּדּוֹ עשירים.