השם מוטי סנדר לא ‘אומר’ הרבה לאנשים ברחבי הארץ. אך אזכור שמו של האיש באוזני המגורשים מגוש קטיף גורם להתרגשות: אם יש להם תמונות מחייהם בחבל הארץ שנהרס – הרי שהוא האיש שתיעד אותם.
מוטי היה חקלאי ברמ”ח אבריו בגוש קטיף, ובמשך שנים גידל את תוצרתו ומכר אותה לתושבי הארץ. כך, עד שהדיבורים על גזירת הגירוש החלו לרחף באוויר, כשמוטי החל להבין שמחבל ארץ זה תישאר רק שממה.
וכך, בנוסף לעבודתו התובענית בחקלאות, לקח מוטי מצלמה והחל לתעד כל פיסת אבן, נקודות בתוך בכל הישובים הפורחים מסביב. תיעוד אובססיבי וכואב.
הוא פרסם את תמונותיו עד הרגע האחרון באינטרנט. חברות התקשורת רכשו ממנו את התמונות, כך עד הגירוש. אז נדמו תמונותיו.
החודש ראיתי אותו שוב בכניסה לישוב גני טל – בין קיבוץ חפץ חיים ליסודות – במשתלה החדשה שלו.
כשנפגשנו, התרגשתי לפגוש אדם שגם אחרי כל-כך הרבה שנים, עדיין נותר חקלאי נאמן לאדמתו.
בשיחה בינינו הוא סיפר לי על דרך החתחתים שעברה המשתלה שלו – ‘משתלת סנדר’, שנזרעה שלוש פעמים: בגוש, בחפץ חיים, ובגני טל.
אני יודע לאהוב את הארץ
איפה כל מאות אלפי התמונות שצלמת, שהיו תיעוד היסטורי ממבט של תושב? שאלתי אותו מיד בהתחלה.
הוא ענה בחיוך עצוב וכואב: “קשה לי, קשה לי להיזכר בתמונות הללו. הם כולם מאוחסנים ושמורים. יבוא יום ואני אשב ואעשה מכל התמונות ספר היסטורי על התיעוד והגירוש הכואב”.
• ואיך אתה מסתדר מאז?
“מה זה מאז?” הוא עונה לי בחיוך טוב-לב.
מאז הגירוש, בעצם לא הגירוש, אני מתקן את עצמי, אלא מאז פרויקט ‘מאמין וזורע’, במסגרתו התושבים שתלו ונטעו נטיעות עד שבוע לפני הגירוש, מתוך אמונה שלא יגורשו בהוראת הגר”מ אליהו זצ”ל – מה עשית מאז?
“הו הו, מאז אני כל הזמן מאמין ונוטע, מאמין ונוטע. מיד אחרי הגירוש אמרתי לעצמי ולזוגתי שעם החממות והחקלאות אנחנו סיימנו”.
האם הממשלה עזרה? מסתבר שלא כל-כך. או כמו שאומר מוטי: “לא מה שאני יודע, לא מספיק, מעט מדי, ואפילו לפעמים בכלל לא. אנשים מהגוש עדיין גרים בחרפת רעב. מה אנחנו מדברים, אני כאן בעור שיני כי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב”.
במילים ‘לעשות הכי טוב’ מסביר מוטי שהוא יודע ‘לאהוב את הארץ והחקלאות’.
החקלאים ללא פיצויים
מוטי ממשיך: ”באוגוסט, מנחם אב, גורשנו ועברנו למלון/בית הארחה בקיבוץ חפץ חיים. העבירו אותנו מבית של 300 מטר לשני חדרים של 30 מטר. הפסיקו לי את העבודה במשתלה, מבלי לדאוג למקום עבודה חלופי.
“לעומת החקלאים, חברים מהגוש שעבדו במקומות מחוץ לגוש, למרות הגירוש היה להם מקום עבודה למחרת. עובדים שאינם חקלאים שעבדו בגוש ומקום עבודתם נסגר, קיבלו פיצויי פיטורין ופנסיה – מה שאין כן לגבי החקלאים.
“שלושה חודשים התגוררנו בחפץ חיים. מתוך מכולה בשטח המלון המשכתי את פועלי באתר קטיף.נט ולא הפסקתי מלהעביר ידיעות ותמונות ממה שמתרחש בשטח, הן בגוש שבו עוד נותרו מתיישבים, והן בשטחי הכינוס של כל הישובים”.
• ומה מבחינה כלכלית?
“במישור הזה היתה יוזמה פרטית של איש הייטק מכפר סבא שדאג להעביר ציוד מהחממות בגני טל, למושב ערוגות. שם בעצם היתה התחנה הראשונה שלי בשיקום משתלות סנדר מחדש.
“לתומי הצהרתי שלא אחזור יותר לחקלאות, אבל לא היתה לי ברירה ובחודש נובמבר 2005 התחלנו שנית בפעילות חקלאית”.
סנדר מספר על הקשיים בהמשך טיפול הערוגות: “כשנה וחצי נסעתי מחפץ חיים לערוגות. יחד עם פועל נאמן שתלנו והכנו מלאי של צמחים לקראת בניית מקום הקבע של החממות והמשתלה. המקום בערוגות היה צר מלהכיל. למרות שנושא ה’שותפות’ במקום עלה, סירבתי מאחר שהוא גרר עבודה בשבת, לה לא הסכמתי, ועל כן התחלתי לחפש מקום חדש שבו אוכל לבנות מחדש את המשתלות”.
זורעים מחדש
“בפברואר 2007 לאחר חתימת חוזה עם קיבוץ חפץ חיים, התחלנו בבניית המשתלות בפעם השניה לאחר הגרוש. לקח לנו קרוב לשלוש שנים של עבודה ללא שום הכנסה כדי לבנות את המקום.
“כספי הפיצויים והרזרבות שהיו בבנקים הם שהצליחו להחיות אותנו ולתת לנו אפשרות לבנות בחפץ חיים. את ההיתר לבניה בשטחי הקיבוץ קיבלתי רק מפני שאנחנו מגורשים מגוש קטיף. בסופו של דבר במקום 5 שנים שהינו בחפץ חיים 8 שנים.
“בנובמבר 2013 קיבלתי סוף סוף את קרקע הנחלה בשדות מושב גני טל, ובאפריל לאחר החורף 2014, התחלנו לבנות את המשתלות החדשות. כל זה בעצם היה כשאני מפעיל שני אתרים, בחפץ חיים ובגני טל – במקום הישן אני מגדל ומשווק, ובמקום החדש אני בונה הכל מהתחלה בחודש.
“בחודש אוקטובר 2014, התחלנו להעביר צמחים למשתלה החדשה – מעבר שמסתיים למעשה בימים אלו. ב-31 בדצמבר החזרתי סופית את השטח לקיבוץ ובזה בעצם הסתיימה תחנות המעבר והבניה בשלישית של משתלות סנדר”.
כאן עוצר מוטי ומבקש להודות למועצה האזורית שדאגה לנו בצורה בלתי רגילה ולעומד בראשה, ראש המועצה אלי אסקוזידו.
מצד שני הוא מזכיר את הממשלה ששילמה אמנם פיצויים ונתנה מענקים, אך לא השכילה לרדת אל העם. הבירוקרטיה חגגה, המפונים נאלצו לדבר עם ספרי חוקים, ועד היום, הוא מספר, ישנם כספים שתקועים ולא מועברים.
“זו אטימות ממשלתית כואבת, שאינה מבינה את האזרח”, הוא אומר.
ואם הגוש יחזור שוב לידינו
לקראת סוף השיחה אני מציב בפני מוטי אתגר: מה יהיה ישראל תיכנס שוב לגוש קטיף, ויחזרו לשם התושבים – האם תעקור כאן ותבנה שוב מחדש בגוש קטיף?
מוטי מהרהר ואומר: “לגבי הגוש… אני כבר בגיל שבני גילי, קמים בבקר, שותים כוס קפה והולכים לים… ברוך ה’ שהקב”ה נתן לי כוחות ועשיתי מה שעשיתי. אני אשמח מאוד לשמוע שחזרו לגוש, אני מאמין שחלק מילדי יחזרו ויבנו בגוש. אני עצמי לא אפרק את מה שבניתי, את הבית והמשק. אנחנו נחיה כאן וכאן. ובעזרת ה’ שהקב”ה יתן כוחות. כל דבר בעיתו ובזמנו”.
אנחנו מסיירים בחממות ביחד. הוא מראה לי ביד אוהבת את הצמחים: הדסים, לימונית, פירות הדר. חממה חדשה מתרחבת כדי לקלוט עוד צמחים חדשים, צמחים מטפסים שרכי גינה, צמחי תה, ועוד רבים.
את הכל הוא מגדל ביד אוהבת.
• מה עשיתם בשנת השמיטה?
“טיפלנו בצמחים בדיוק לפי ההלכה. יש לנו כאן כשרות מהודרת בנושא, וקיימנו ושימרנו הכל לפי ההלכה, כעת בשנה השמינית אנחנו יכולים להתרחב, להוסיף לשתול ולגדל”.
בכניסה לחממה עשרות פרחים אדניות ותנור חימום אחד.
“אני מגדל כאן פרחים שאנשים יוכלו לקנות ולהביא לביתם, צמחי תבלין רבים”.
הוא מרים פרח אחר פרח מלטף, ומספר לי תוך כדי כך על הרדיאטור שראיתי באמצע החממה: “זה רדיאטור שנועד לחמם כאן בשעות הלילה את הצמחים הדורשים חום. זה אולי נראה פרימיטיבי, אבל הצמחים גדלים בצורה יוצאת מן הכלל”.
מה לקנות לט”ו בשבט
סיימתי את הסיור אתו, נרגש מהפגישה עם אדם שכבר לפני שנים הפך לאגדה. בחוץ ראינו חנוכייה שאת תמונתה כבר ראיתי, כשלצידה נכדו של מוטי, ילד חמוד עם שיער אדמוני. אני מספר לו על הנכד והוא מחייך בכאב: “כן זה הבן של בתי שנפטרה בטרם עת, ילד חכם מאד” – וממשיך לספר על החנוכייה: “עשיתי אותה מחלקי צינורות טפטפות ובכל חג החנוכה היא האירה למרחקים”.
לקראת ט”ו בשבט מה אתה ממליץ לקנות? אני שואל אותו, כשאני מתלבט בין צמח נענע לפרחי פטוניה.
“תיקח מה שאתה אוהב, יש כאן מבחר גדול. הכל יכול להתאים. כל אחד שיבוא יוכל להתאים לעצמו מה שירצה. גם ככה המחיר לא יקר כי אני מגדל הכל. כאן אפשר לקחת כמות גדולה ולא לצאת עם חור בכיס”.
אני נפרד מהאיש היקר הזה, עם האמונה היוקדת, שעבר כל כך הרבה בחיים, אבל לא נשבר.
הוא ממשיך לעמול ממשיך להאמין או כמו שהוא אומר: ‘אני מאמין וזורע’.