מה עושים כשאין חדשות?

 תקציר הימים האחרונים: מדינה שלמה חיפשה בדריכות אחרי מחבל בתל־אביב, בעוד הוא החליט על מסלול בריחה מתוחכם מאוד רגע אחרי שביצע פיגוע — פשוט ללכת הביתה. מפלגת השלטון עסקה במשך ימים בכובד ראש בשאלה האם ראש הממשלה יתמודד נגד פתק לבן. במקביל עברה עלינו חצי יממה של קרבות שמאל־ימין מכוערים ושל הכפשות אידיאולוגיות טעונות סביב קצר חשמלי תמים. ביום שלישי נערך טקס הצדעה חגיגי לצוללת חדשה ומשוכללת, בעוד האיום הביטחוני הנוכחי הוא ערבי זועם עם סכין. וחברת כנסת טוענת שחבר כנסת שהורחק מהכנסת לחודש בגלל התנהגותו כינה אותה מיד עם שובו – “תת־אדם”. בטוח שאפרים קישון כבר נפטר?

 הרשות השנייה קבעה השבוע כי מהדורות החדשות בטלוויזיה לא יימשכו יותר משעה. המהדורות הארוכות נמשכו לאחרונה כשעה וחצי וכללו שלל פינות וכתבות הרחבה. הן הביאו רייטינג גבוה, אבל חרגו לטעמה של הרשות מהמנדט שניתן להן. מי בעצם קובע כמה חדשות יש? אין שום מדד אובייקטיבי לפיו אפשר לדעת כמה עמודים צריך שיהיו בעיתון, כל כמה זמן ישודרו חדשות ברדיו וכמה תוכניות אקטואליה ישודרו בטלוויזיה. משנה לשנה משודרות בישראל יותר ויותר חדשות, מ”פושים” ועד גלים פתוחים.

מדריך הטיולים אביחי אברהם שלח לי השבוע מסמך מימים אחרים: השער של עיתון “האור”, אחד העיתונים שערך אליעזר בן־יהודה, למורת רוחו של השלטון הטורקי. “עיתון יומי לשאלות הזמן, לחדשות ולספרות”, בישרה כותרת המשנה של “האור”, וכך נפתח גיליון מספר 66 : “לקוראינו, מפני שלא היו שלשום חדשות, ולא הגיעו אף מברקי הציר הגרמני והציר האוסטרי, לא הוצאנו את הגיליון ביום שלשום. ומפני שנקרא אתמול העורך פעמיים אל המשטרה, לא הספקנו להוציא את הגיליון גם ביום אתמול. בכלל הננו להודיע בזה לקוראינו הנכבדים כי לרגלי סיבות המובנות לכל (חוסר נייר, דואר מצומצם מאוד, שירות מברקית בלתי־קבועה ועוד כאלה וכאלה) החלטנו להוציא את הגיליון רק בכל פעם שיש באמת מה לתת להקוראים… בטוחים אנו שמנויינו יבינונו, ויסלחו לנו הגירעון במספרים מועטים של עיתוננו, גירעון שנשלים בעתו”.

עוד שני דברים משכו את עיניי בגיליון השער הזה, משנת 1914 . בפינה הימנית למעלה נכתב: “סופרינו וכותבינו מתבקשים לכתוב רק מצד אחד של הגיליון”, וליד התאריך, נכתב מתחת לשמו של העיתון מספר שנות הגלות: “יום ד’, ו’ טבת, אתתמ”ו לחורבן”.

 “כבר כילדה אהבתי פאזלים. אהבתי לחבר חתיכות זו לזו. ובעצם, זה מה שאני עושה עד היום”, פותחת חני ליפשיץ את המופע שלה. יום שלישי, שמונה וחצי בערב, בית העם ברחובות. כ־ 800 נשים בקהל מקבלות במחיאות כפיים סוערות את שליחת חב”ד בנפאל, אחת ממרכיבות הפאזלים הגדולות בעולם היהודי. עשרים אלף מטיילים ישראלים מכל הסוגים עוברים בביתה מדי שנה, ורבים מהם רואים בה סוג של אמא.

כמה נעים ויוצא דופן לראות אותה בלי שום אסון ברקע. בדרך כלל היא ובעלה חזקי ליפשיץ מוזכרים בישראל רק כשעוד סופה או רעידת אדמה מתחוללות שם, ליד בית חב”ד שהם מנהלים. שוב ושוב הם מקימים חפ”ק, ולעיתים נאלצים לבשר למשפחות פה בארץ בשורות איוב. אבל עכשיו משפחת ליפשיץ כאן בישראל לכמה חודשים, רק להשיק מופע חדש. “בחודשי החורף יש מונסונים בנפאל”, היא מסבירה, “ואין כמעט מטיילים ישראלים, אז סגרנו שם ובאנו. ואם אני כבר כאן, החלטתי להגשים חלום ישן שלי: משחק. לא ממש הייתי צריכה לחפש נושא. החיים שלנו הם הרי הצגת תיאטרון”.

להצגה החדשה קוראים “הבית הזה בקטמנדו”, ויחד עם ליפשיץ מופיעה בה גם השחקנית אדר פנקסוביץ’, בוגרת ניסן נתיב, שפגשה אותה כמובן במהלך טיול בנפאל. יחד הן מציגות את כל הטיפוסים הישראליים במזרח: מטיילת ישראלית שלא התקלחה שבועיים, מסוממים שצריך לחלץ מהכלא האכזרי, ערסים ופרחות, חילונים קיצוניים שמפחדים מהדוסים המיסיונרים, ועוד ועוד. באחד הקטעים המשעשעים, ליפשיץ טורחת שלושה ימים על סעודת שבת ראשונה, ואז חבורת מטיילים צועקת עליה: “למה אין פה פאנטה וקולה? בבית חב”ד בהודו יש!”

בין טרק לטרק נפרש על הבמה הפאזל הישראלי המרתק. “יש לנו הרבה מה ללמד את הישראלים בישראל”, היא אומרת לקהל. “בקטמנדו למדתי את הדיבר ה־ 11 : לא תשפוט. את לא יודעת מי האדם שעומד מולך, את לא יודעת מה המסע שהוא עבר בחייו. את פוגשת אדם לשבריר שנייה מתוך מארג חיים שלם. תנסי להתחבר אליו, לתת לו משהו”.

היא מספרת על מאחורי הקלעים של ליל הסדר שהם מנהלים, שמתארחים בו כאלפיים איש (“ליל הסדר הגדול בעולם מאז יציאת מצרים”), ומשתפת גם ברגעים מרגשים במיוחד: שיחות הסקייפ שלה עם רבקי הולצברג ז”ל, שנרצחה בפיגוע בבית חב”ד במומבאי. מתברר ששתי השליחות היו חברות קרובות, דיברו כל יום, ונתנו זו לזו כוח.

הנשים בקהל, מכל המגזרים, צוחקות ובוכות יחד איתה. “אני לא כזאת מיוחדת”, היא אומרת כשאני שואלת אותה אחרי ההצגה מה המסר שלה. “אני רוצה לומר בערב הזה שכל אחד יכול להיות שליח, כל אחד יכול לקדם ערבות הדדית, לא צריך להרחיק עד קטמנדו”.

 יציאת מצרים מתחילה. פרשת השבוע, פרשת “בוא”, מספרת על שלוש המכות האחרונות מתוך עשר המכות, ועל תחילת היציאה מעבדות לחירות. בני ישראל מתחילים לנוע בחצות הלילה אל מחוץ לממלכה המצרית. מי שקורא על כך בתורה רק כסיפור היסטורי — יכול למצוא ספרי היסטוריה טובים יותר. דורי דורות של פרשנים מדגישים שוב ושוב מה תכלית הסיפור: ללמוד ממנו על עצמנו, כאן ועכשיו. לא משה ופרעה נאבקים כאן, אלא היצר הטוב והיצר הרע שלנו. לא עם ישראל בלבד יוצא כאן משעבוד לגאולה, אלא הנפש שלנו, שנמצאת במאסר ובמיצר וצריכה תמיד לשאוף להשתחרר.

בהגדה של פסח נכתב “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים”. בספר “התניא”, ספר יסוד בתנועת החסידות, הניסוח חריף עוד יותר: “בכל דור ודור – ובכל יום ויום – חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, והיא יציאת הנפש האלוקית ממאסר הגוף”.

 הסטטוס היהודי:

“כל היסוד של יציאת מצרים הוא להילחם בטבע הגס של החיים” (הרב אברהם יצחק הכהן קוק)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות