הגאון רבי משה יהודה שניידר, החברותא של הגראי”ל שטיינמן, מציג בעלון ‘פרי חיים’ מידי שבוע את הוראותיו ותשובותיו של ראש הישיבה על שאלות שנשאל במהלך השבוע.
השבוע מספר הרב שניידר על “חבורה מיוחדת ‘משיבת נפש’ של “אברכים בני עליה, העוסקים ביחד בחיזוקים שונים, על ידי קבלות שונות.. ומדי פעם מחזקם רבינו, ומיעצם בדרכי העליה. ועכשיו נתפרסה החבורה בארבע כנפות הארץ, ומיד כשעלה זכרה אורו עיניו של רבינו בזכרו את החבורה הנפלאה הזאת”.
השבוע ביקשו בני החבורה לשאול אם כדאי להתענות בימי השובבי”ם לכל הפחות פעם אחת, והגיב על זה הגראי”ל: “מה עם ביטול תורה?”
בני החבורה ביקשו גם עצה להתגברות על מדת הכעס. “רבינו השיב שבוודאי דיבורים לחוד לא מספיק, אלא צריך לעשות משהו. וחשב ואמר שפעם אחת ביום ‘יזכיר לו יום המות’. ואחד מהנכדים היקרים שאל את רבינו: למה לא נתן את העצה שכתב הרמב”ן באגרת?”
מספר הרב שניידר: “תוך כדי החל רבינו לומר את אגרת הרמב”ן בעל פה בלשונה: תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת וכו’. ואמר רבינו דבוודאי שצריך את זה, אך גם אחרי שיעשה מה שכתב הרמב”ן עדיין צריך לעצה הנ”ל”.