עושים שiק בקור ובכפור • מי העז לצאת מתוך הפוך אל מחנה יודה?

לאחר שבוע רגוע, עם מזג אוויר נוח, התחלף בערב שבת מזג האוויר הירושלמי לקור מקפיא עצמות. רוב האנשים התחבאו בביתם, ספונים בפוך, ולצד בישולי השבת. אבל אני יצאתי לראות מי כן העז להגיע לשוק – ובכלל לצאת לרחוב.

הראשון שנתקלתי בו היה היחצן אבי יוספי, שנלחם ברוח וגרר את ילדתו הקטנה, אחרי שמיהר לסיים את הקניות בשוק לכבוד שבת. לא רציתי לעכבו, בעיקר בגלל שנראה היה שהילדה קופאת מקור. המשכתי לדרכי.

בצד, ברוח פרצים, עמד וניגן עם כפפות קצוצות ראש, באצבעות ורודות-סגולות, מחמת הקור. “מי יתן לי אבר כיונה”, זימר בשמחה. מה עכשיו, אומן? שאלתי. הוא ענה: “שם יותר קר אולי בחוץ, אבל בלב הרבה יותר חם”.

המאפיין את הירושלמים בחורף שכל אחד לובש מה שבא לו ונראה מעולה. החיסרון – שאי אפשר לזהות. וזה מה שקרה לי אחרי שצלמתי אותו. הוא הסתובב ואמר: “אתה לא מזהה אותי?”. מאחר ולא הצלחתי השארתי לכם את האפשרות להתמודד עם הזיהוי.

מרחוק צדתי את יאיר שרקי, כתב חדשות ערוץ 2, מסיים את הקניות בזריזות. ניסיתי לצלמו שוב ושוב, אך הוא כבר היה רחוק ממני. כשספרתי על כך לאיצי גפן, חבר שעמד ליד, הוא מיהר לצעוק: “שרקי”. יאיר הגיב מיד במבט לאחור, מחפש במרחק מי קרא בשמו.  את התמונה הוא יראה היום לראשונה.

כששניהם עטופים בצעיפים, מסתירים את פניהם, אמרו לי שאין להם בעיה להצטלם ככה. “מי יזהה אותנו”, אמרו אחד לשני, וחייכו למצלמה.

בזריזות הם חצו את השוק מצד לצד, תינוקם עטוף לגמרי, גם במגן נגד הגשם. “איפה השטריימל?” שאלתי כשעבר לידי. “בעגלה”, הוא ענה. “כאן זה הכי שמור מהגשם”.

“תן לי קילו רוגעלך ושיהיו חמים”, ביקש הילד מהמוכר. המוכר עזב את הקונים האחרים, תוך שהוא מתנצל על כך. “תראו איך הוא לבוש, הוא קופא מקור. שיקנה ויטוס מיד הביתה”, הסביר המוכר. לאחר שהילד שילם, הזהיר אותו המוכר: “פעם הבאה תגיע רק עם מעיל…”

מלך הקומזיצים, אבי איינהורן, הגיע לשוק לדוכן חב”ד להנחת תפילין. כשסיים להניח ולברך, פצח בניגון ושירה. לשאלתי מדוע הניח כעת תפילין ואיפה התפילין שלו – ענה בשיר: “למקדשך תיב ולקדש קודשין…”

 הצלם מנחם כהנא  החל לעשות סיבוב שוק כמעט כל יום שישי. בחיוך מיוחד, השמור רק לו, הוא מצליח לצלם כל דבר שזז ומיוחד בשוק, בטביעת העין המיוחדת רק לו. הפעם הצלחתי לצלם אותו מצלם את הצלם.

למרות הקור והרוחות את ההשוואה איזה זר לתת למי ומי יותר גדול הם ערכו מיד אחרי הקניה. “תבוא, תצלם אותנו נותנים את הפרחים, לא כשאנחנו קונים אותם”, הפטיר לעברי.

הקור הכניע את הקונים. הם עזבו את השוק הרבה לפני שהשוק החל להסגר על ידי ‘מכריזי השבת’. אב ובניו מיהרו לבית הכנסת – ל’אבות ובנים’ של ערב שבת. למרות הגשם הם לא מוותרים.

‘מכריזי השבת’ הגיעו עטויים מכף רגל עד ראש, מוגנים מפני רוחות, הקור והגשמים. הם לא היו צריכים לטרוח הפעם, לבקש ולהתחנן, השוק נסגר בגלל הקור הרבה יותר מוקדם מאשר בכל שבוע.

עזבתי את השוק. מהרתי הביתה דרך ככר השבת. בעוד כמה דקות צפירה, והנה משאית הזבל מפנה את הזבל ומטאטאים את הרחוב. ‘שאבעס שאבעס’ צועק לי פועל הניקיון הערבי, כשראה שאני מצלם אותו.

ובגשם, בקור מטורף ורוח, הצפירה כבר מהדהדת בשכונה, בצומת מחנה שנלר עומדים אנשי העירוב ומתקנים את אחד החוטים שנקרע כדי שיהיה עירוב כשר בליל שבת. הוצאתי את המצלמה לצלם, ותוך כדי שהוא מותח את החוט הוא מצטט לי את המשנה: “עשרתם? עירבתן? נו…. לך להדליק את הנר…”

היה נראה לי כי הילדים שרצו לפניו הם שלו, הוא נותר מאחור לסחוב את המזוודות עד ליעד, בזמן שהם כבר מצאו מחסה מהגשם. הצעתי לו טרמפ הוא הודה בנימוס ואמר שזה כבר ממש קרוב.

וממש דקות לפני כניסת השבת ברכב ראיתי איך בעל הרכב מציע טרמפ ליהודי חסידי שעמד בתחנה והמתין לגשם שיפסק. מי כעמך ישראל.