הסצינה ב’שטיסל’ בה גיטי מבקשת מהרוקח מסמרים כדי שיצחקו עליה ויורידו מגאוותה, כדרכה של נוברדהוק, פסה מן העולם. לא בגלל שאין בה היגיון, אלא בגלל שהיא מתקרבנת.
את הקוֹרְבָּנוּת השארנו במצרים ובפעם הבאה שניתקל בה, נקריב אותה על גבי המזבח בבית המקדש השלישי והנצחי.
היה זה שבוע שכזה. שבוע שהסתיים עם קבורתו של התינוק, נכדו של ראש עיריית בית שמש, שבוע בו התברר שכבוד האדם וחירותו, הוא עיקרון מוסרי רק כאשר מדובר בתפיסת העולם השמאלית, חילונית, “ליברלית”. לא כאשר מדובר בחירותו של תינוק חסר ישע שהלך לעולמו בנסיבות טראגיות. כאן כבר אין כבוד האדם. כאן נוטל לעצמו הבג”ץ את החירות לחתוך בבשר המת ולחלל את כבודו.
שום חמלה. שום רגש. בטח לא רגש יהודי מתבקש. דבר שחזר על עצמו השבוע בעת הניסיון של חבר הכנסת מיקי זוהר להעלות חוק בעד השבת. לא חס וחלילה חוק דתי, אלא אך ורק חוק סוציאלי שימנע מיהודים לכפות על יהודים אחרים לעבוד ביום המנוחה.
קריאות הביניים שהרעידו את המליאה וגרמו להוצאתם של שבעה חברי כנסת בתוך פחות מעשר דקות, מדברות בעד עצמן.
אותם שמאלנים, סוציאליים, שרוממות זכויות האדם בפיהם, לא יכלו להסתיר את השנאה הפתולוגית לכל דבר שריח יהודי נודף ממנו.
לומר את האמת!
“הן אני ערל שפתיים”, אומר משה רבנו לקב”ה ותוהה: “ואיך ישמע אליי פרעה?”
הקב”ה עונה לכאורה רק על השאלה “איך ישמע” ואינו מתייחס ל”אני ערל שפתיים”. עובדה שהקב”ה מצווה על משה “אתה תדבר את כל אשר אצווך”. אהרן אחיך יהיה זה שיתרגם את הדברים, יחזור עליהם. אבל משה רבנו חייב לשאת אותם, למרות היותו ערל שפתיים.
למה? אם אהרן יודע “להסביר” את משה, מה התועלת בכך שמשה יישא את דבריו. לא היה נכון יותר שמלכתחילה ידבר משה עם אהרן בלשון הקודש, וזה האחרון “יתרגם” את דבריו לפרעה וכל היתר?
אלא שהתורה רוצה ללמד אותנו משהו לחיי היומיום שלנו: את האמת חייבים לומר. בקול, בלשון הקודש, בלי התאמות, פילטרים ותרגומים. לא רק בגלל שניכרים דברי אמת, ולא רק בגלל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אלא הלב, גם ללא הבנה, אלא ובעיקר בגלל שאלו הם דברי אלוקים חיים, כפי שנאמרו במקור.
גם אני מוצאת את עצמי לעיתים מול שאלתו של משה רבנו. לעיתים אני מרגישה שאני עומדת מול “קשה עורף” ושואלת את עצמי מה תועלת במילים שלי. הרי אני ערל שפתיים ואיך יישמע אליי. ה’ רוצה שנפעל בשני הדרכים. גם בדרכו של משה (נאמר את האמת כפי שהיא) וגם בדרכו של אהרן (נפשט ונתאים את הדברים ליכולת ההבנה של מי שמולנו).
משום שכאשר אנו אומרים את האמת כפי שהיא, אנחנו מצהירים שאנחנו רק כלים בידי הקב”ה ואין לנו דבר מעצמנו. אין לנו אינטרס אישי משלנו. וניכרים דברי אמת ונכנסים אל הלב.
בכל זאת, על מנת להבטיח שהדבר יובן, עלינו לנקוט גם בדרכו של אהרן ולתרגם את הדברים ל”מצרית”.
אין אחריות לתוצאות
אם פרעה ישמע או לא, זו לא אחריותנו. פרעה כולו “אגו” וגאווה. פרעה כולו כפירה במי שאמר והיה העולם. ואין זו אחריותי למה שהוא יעשה או לא. אחריותי היא למלא את שליחותי ולהעביר את המסר האלוקי.
גם אם לעיתים קרובות נדמה שאין למי להעביר את המסר. גם אם נדמה שהתקשורת כולה שונאת תורה ויהדות. גם אם נדמה שעדיף פשוט לשתוק ולהסתגר בד’ אמות של קדושה משום שמדובר ב”קשי עורף”, שאין טעם לבזבז עליהם אנרגיה.
אין מקום לתחושה קורבנות ושפלות.
האמת – התורה הקדושה – נמצאת בידינו ועלינו להעביר אותה הלאה, גם לפרעה. גם למי שמכריז על כפירתו בתורה ובנותן התורה. בסופו של דבר הרי יצאנו ממצרים, לא?
• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: [email protected]