דמם של התל-אביבים אדום יותר?
נכון לשעת כתיבת שורות אלו, תבהלה אוחזת בכל. רוצח מנוול, בן מיעוטים, מסתובב חופשי ומאושר אי שם במדינת תל אביב, ואיש לא יודע היכן הוא.
משטרת ישראל התפנתה מכל עיסוקיה, והקדישה כבר יותר מחמישה ימים את כל כוחה והונה בחיפושים שאינם מעלים דבר. גם הצבא, נדרש לסייע במלאכת האיתור, ובשלב זה, אפילו חרס עתיק, הם אינם מעלים בידם.
המחבל, יימח שמו ושם זכרו, גם אם ייתפס, כבר הספיק לזרוע הרס ולטעת בהלה איומה ברחובות הארץ. מרכזי הבילוי שהיו עמוסים לעייפה, שוממים. ואפילו מנהלי בתי הספר מדווחים על היעדרות מכוונת של עד עשרים אחוזים מתלמידי בית הספר, וזאת למרות תקציב האבטחה הגרנדיוזי שהעניק להם כבוד שר הביטחון, עד יעבור זעם. אפילו אחוזי הפשיעה ירדו בימים האחרונים למימדים אפסיים, ירצו יתלו זאת בכוחות הביטחון הפרושים ברחבי העיר, ירצו יתלו זאת בפחד ובחרדה לצאת יחידים בחשיכה – וגנב כידוע, מתהלך כמעט תמיד לבדו בחסות החשיכה.
הפחד מוצדק לחלוטין, גם פיזית וגם מנטלית. כשבעיר מסתובב רוצח פוטנציאלי, הכל מודים שיש להסתתר מפניו ולהיות ספונים בבתים ובחדרים הפנימיים עד יעבור זעם.
יתרה מזאת, כשמפכ”ל המשטרה בכבודו ובעצמו, נדרש להוציא הודעה מתוקשרת כל כך, המודיעה לתושבי גוש דן כי ניתן לחזור לשגרה, זהו הרגע המכונן וזוהי עת הפחד, גם למי שעד עתה היה שאנן ונטול דאגות.
•
אלא, שנתון אחד קטן לא נותן לי מנוח. מה שונה אותו מחבל מתועב, מאותם מאות ואלפי רוצחים פוטנציאלים, המסתובבים מעדנות ברחובות קריה, כשסכין ארוכה בכיסם וחדוות מוות בבשרם. אדרבא, מהם יש לירא ולפחד יותר. המחבל ההוא, אהובם של קציני השמועות בוואטסאפ, עודנו במנוסה, נע ונד מתל אביב לבת ים, ומבת ים לנהריה וחוזר חלילה, כעכבר הנס מפני בעל הבית. ואילו הם, ‘הרוצחים השקטים’, מסתובבים השכם והערב, בפניהם הגלויות ובשנאתם היוקדת, ברחובותינו, בבתינו, ובבתי הכנסיות והמדרשות. הם כאן, באישור או בלעדיו, אם נרצה ואם לאו, אבל הפחד ממנו והלאה.
יש הגיון? מסתבר שיש.
•
רגע אחד. נתון נוסף מטריד את מנוחתי כבר ימים רבים. במשך שנות קיומה של המדינה, אכלנו מרורים ושבענו יגון, בלא מעט פיגועים מחרידים ומשברים כל לב. רק לפני כשנה וקצת, נטבחו, נשחטו, ונגדעו אבריהם של חמשת הקדושים מבית הכנסת בהר נוף. הפיגוע האמור היה בהחלט נורא ומזעזע, משלחות של עיתונאים מהארץ ומהעולם, צבאו על דלתות בית המדרש במטרה להבין ולהעביר הלאה את גודל הזוועה. כותרות עיתונים נמרחו באדום עם שמות ותמונות, ועד עתה נעוצה החרב עמוק בבשרם של בני הקהילה.
אך עם כל זאת, ועם כל היגון והשכול, לא נרשמה באותה תקופה בשכונת הר נוף שום תכונה מיוחדת. רכבי השרד של ראש הממשלה לא ביקרו במקום ומן הסתם לעולם לא יבקרו. ואילו בפיגוע האחרון בתל אביב, בפיגוע הקשה והנורא יש לומר, התייצב ראש הממשלה בכבודו ובעצמו בזירה הכואבת והמדממת, והפגין שרירים למצלמה ולעומדים לצידו.
הייתכן? כלום אפליה בין דם לדם יש כאן? חלילה.
•
התשובה לשתי האלות, אחת היא.
מדינת תל אביב הינה אוטונומיה בפני עצמה. נכון, עדיין לא הוקם ‘צבא תל אביב החופשי’, ועדיין לא הוכרזה עצמאותה של המדינה השוכנת לחוף ימים. ובכל זאת, אין דינה של תל אביב כדין נצרים. אופס, כדין הר נוף, נהריה, רעננה, שדרות, באר שבע, קריית גת ועוד.
תל אביב, היא בירתה הבלתי מוכרזת של השפיות הישראלית. תל אביב היא הבטן הרכה של העם היושב בציון. לא דומה פסיכולוגית ומנטלית פגיעה במרכז העצבים של החברה הישראלית ל’מכה קלה בכנף’.
ואם הסכמתם עם הנכתב כאן עד עתה, אוי לנו, ואבוי לשכמותינו.
ההבנה הכל כך פשוטה, והכל כך מוסכמת הזאת, כי על פיגועים בתל אביב יש להגיב בצורה נחרצת יותר, היא הקשה שבאמירות. היא מתירה את דמם של מילוני אזרחים ‘פשוטים’ ועלומים החיים מעבר לקו הכחול האופקי של העיר המוגנת ביותר במזרח התיכון.
זאת חוצפה, זאת עזות מצח. וזה ההסבר הגדול ביותר לשאלה, למה אנחנו עדיין תקועים באפליה המדממת הזאת שבין “אליטה” ל”עמך” כבר יותר מחמש דורות.
תושבי תל אביב הנכבדים, אנחנו איתכם. בכאב, בלחץ וברגעי החרדה. – אך יותר מכל אנחנו מרגישים שאתם, סוף סוף, איתנו.
מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי
תגובות
אין תגובות