אפשר למנות ליועץ מי ששיקר בחקירות?

הייתי בין אלו שחשבו שהעובדה שהמשטרה חקרה 4 פעמים במשך שעות ארוכות את מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, היא באמת שערורייה.

לחקור פרקליט צבאי ראשי במשך שעות אינסופיות על קשקוש כמו מתי בדיוק הוא אמר לרמטכ”ל למסור את מסמך הרפז המאוס למשטרה ולמה חיכית לילה לפני ששלחת אותו, זה שימוש הכי מנוול שיש בכוח.

כשקראתי חלק מתמליל החקירה אצל אמיר אורן עוד יותר השתכנעתי שזה טירוף.

עד כאן בכל מה שקשור בהפיכת התנהגותו של מנדלבליט להתנהגות פלילית.

אבל כשמדובר במינוי לתפקיד של האיש הכי נקי במדינה, היועץ המשפטי לממשלה, זה כבר מבחן מחמיר בהרבה – ואני מודה שקריאה במכתב בן 18 העמודים ששלח היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, לראש הממשלה (שתמציתו פורסמה בעבר, אבל המסמך המלא, לדעתי, לא פורסם מעולם, לפחות אני לא ראיתי ואני מודה שקצת שיניתי את דעתי בנושא, אחרי שהבנתי כמה גרסאותיו של מנדלבליט במשטרה היו בעייתיות), משאירה תחושת חוסר נוחות לא קלה.

עוד פעם: אני לא רואה טעם לפגם בכך שהפצ”ר מנדלבליט אומר לרמטכ”ל אשכנזי – ‘תן לי לישון על זה לילה’ ולמחרת אומר לו למסור את המסמך.

אני אפילו מוכן לזרום עם העובדה, שמנדלביט שוחח ביוזמתו עם עוזר היועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי, באותן שעות שהמשטרה מחפשת אחר המסמך ולא אמר לו שהוא כבר יודע איפה הוא.

זו לא עבירה פלילית, בעיניי, להתבלבל לכמה שעות בין חובתו לשלטון החוק לחובתו כיועץ משפטי גם של הרמטכ”ל.

תחושת חוסר הנוחות מתעוררת בעיקר אל מול ההתנהגות של מנדלבליט בחקירותיו (המיותרות, אבל מרגע שנערכו ותועדו, אי אפשר להתעלם מהן).

טוב, עזבו מילים מכובסות. האם אפשר למנות לתפקיד היועהמ”ש הבא מישהו שעל פי קביעת היועץ המשפטי לממשלה המכהן לא אמר אמת בחקירותיו?

1. מנדלבליט נשאל על ידי החוקרים: מתי נודע לך שהמסמך בחזקת אשכנזי?

הוא אומר בתחילה יום שלישי, היום בו הודיע אשכנזי ליועהמ”ש שהמסמך אצלו. אחר כך הוא בא ביוזמתו ומתקן ואומר: יום שני בלילה.

מסתבר שלא בלילה. הפגישה של אשכנזי עם מנדלבליט התקיימה כבר בצהריים. יאללה, איכשהו עוד אפשר לזרום עם זה. אולי התבלבל. אולי לא זכר.

2. במכתב מצוטטת שיחה בין מנדלבליט לארז וינר, עוזר הרמטכ”ל. מנדבליט כבר יודע שהמסמך אצל אשכנזי, הוא דיבר, כאמור, ביוזמתו עם רז נזרי, עוזר היועהמ”ש והסתיר ממנו את זה, ועכשיו הוא מדווח לעוזר הרמטכ”ל על מה שעשה.

הנה התמליל שיחת מנדלבליט וינר:

במילים אחרות, מנדלבליט מעביר מידע לרמטכ”ל על כך ששלח את עוזר היועהמ”ש לנסות להשיג את המסמך בדרך אחרת, מבלי לגלות לו שהוא יודע איפה המסמך.

גם עם זה אני חושב שאפשר לחיות. זו לא באמת הדלפה מה הראיות בחקירה, רק מניפולציה לא חכמה כדי לנסות לגונן על הרמטכ”ל.

הבעיה מתחילה בכך שעל פי המסמך, מנדלבליט, שלא ידע שהשיחה הזאת בינו לבין וינר, נמצאת בידי המשטרה, מסר גרסאות אחרות לחלוטין.

“אין סיכוי שידעתי בשלב הזה שהמסמך אצל אשכנזי ולא אמרתי זאת לרז נזרי”, הוא אומר לחוקרים. ובמקום אחר: “אם הייתי יכול לעזור להם ולתת להם את המסמך ברור שהייתי עושה את זה… בשום אופן לא יעלה על הדעת שאנסה לגונן על הרמטכ”ל או על כל אדם אחר. אני חייל בשירות שלטון החוק ואני לא מסתיר דברים”.

אחר כך, כשהוא מבין שיש ראיות, מנדלבליט שינה את גרסתו ואמר שהוא לא מצא לנכון לעדכן את נזרי, עוזר היועהמ”ש, כל עוד הוא עצמו לא גיבש את עמדתו וענה לרמטכ”ל.

“לא היה מקום לעדכן את רז עד שאגבש את עמדתי”, “נכון היה לא לגלות לו (לנזרי) נתון זה כי זה היה הסיכום שלי עם הרמטכ”ל”.

מה יגיד היועהמ”ש מנדלבליט על נחקרים, שישקרו עד שיגלו שיש לחוקרים ראיות ורק אז יגידו את האמת?

בסוף, נכתב במכתב היועהמ”ש, מנדלבליט פתאום צץ עם הטענה ששיחתו עם וינר היא לא ראייה קבילה כי זו האזנת סתר שנהנית מחיסיון עורך דין-לקוח. הוא עורך הדין ווינר הוא הלקוח.

3. והנה עוד פסקה מאוד מטרידה ממכתב היועהמ”ש ויינשטיין, מועתקת מילה במילה:

לבסוף, בעוד בעדותו בפני מבקר המדינה מסר מנדלבליט כי זמן קצר לאחר פרסום המסמך ביקש מאשכנזי ומוינר לא לשוחח עימו על אודות הפרשה נוכח האפשרות המסתברת כי יידרש לטיפול מהותי בתיק, ממצאי החקירה העלו כי מנדלבליט שוחח עם השניים אודות החקירה ואף עדכן אותם בנוגע לישיבות שהתקיימו בלשכתי בעניינה.

וזאת בידיעה כי השניים מעורבים בפרשה, גם אם לא היו בגדר חשודים באותו השלב.

בנוסף, בעוד בדיווחו לאנשי מבקר המדינה ציין מנדלבליט כי אשכנזי לא שאל אותו על אודות החקירה, ממצאי החקירה העלו כי אשכנזי שאל את מנדלבליט שאלות רבות על אודות החקירה וגילה בה עניין אישי מיוחד.

המכתב של ויינשטיין, כידוע, מוען בכלל לראש הממשלה. שיחליט אם אדם, שהתנהג ככה, יכול לכהן כמזכיר הממשלה.

מנתניהו אין לי ציפיות גבוהות בתחום הזה. הוא התעלם ממכתב היועהמ”ש ויינשטיין (חטאיו של מנדלבליט לא הגיעו כנראה למעלה של יועז הנדל, שהעז לדווח ליועהמ”ש על עובדת שהוטרדה במשרד ראש הממשלה ועף מיד מתפקידו אחרי שנתניהו הבהיר לו שהוא איבד את האמון בו), אבל אין דרך להבין את התנהגות יו”ר ועדת האיתור לתפקיד היועהמ”ש, נשיא ביהמ”ש העליון לשעבר, אשר גרוניס.

גרוניס, כזכור, החליט שהוועדה לא תידרש לשאלה האם התנהגות מנדלבליט בפרשת הרפז פוסלת אותו מלהיבחר לתפקיד היועהמ”ש, בטענה כי אין בידי הוועדה מספיק כלים להחליט בפרשה הסבוכה.

זה אני לא מבין.

יש לו ביד תשתית עובדתית יציבה בדמות המכתב של ויינשטיין. הוא לא צריך להתחיל לקרוא עדויות, או לחקור חקירות נגדיות. הוא צריך לקחת את העובדות שפורטו כאן, לנהל עליהן דיון בוועדה ושכל אחד מחמשת החברים המכובדים יגיד אם זה פוסל בעיניו את האיש לתפקיד או לא.

מה החברים משה ניסים וח”כ ענת ברקו יגידו, אני חושב שאני יכול לדמיין, אבל פרופסור גבי שלו? יחיאל כץ? מי יודע? הממשלה, שאישרה את מנדלבליט לתפקיד למעשה פה אחד, לא נדרשה בכלל לעניין.

עכשיו, כרגיל, זרקו את זה לבג”צ ואחר כך הפוליטיקאים יגידו שביהמ”ש מתערב להם בחיים.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר