מחשבות מביקור במחלקת ריאות ב’הדסה’

השבוע הגעתי, ולא בפעם הראשונה, אל בית החולים ‘הדסה עין כרם’ בירושלים.

אחרי זמן רב של עמידה בפקקי תנועה מתישים, הגענו לבסוף אל המנוחה והנחלה – ‘הדסה-כניסה ראשית’.

הכניסה הראשית אל בית החולים עוברת דרך קניון קטן – מרכז מסחרי הומה אדם. אלא שאני לא הגעתי אל בית החולים כדי לבלות בקניון. היעד שלי היה: מחלקת ריאות.

לצערי, עוד לפני שאתם מקבלים את הטיפול הנדרש – בדיקה, ניתוח או כל הליך רפואי אחר – עליכם להגיע לקומה 4. שם, ליד מזכירה אחת, מתקבצים כל באי בית החולים, מכל המחלקות, כשבידיהם התחייבות מקופת החולים כמתבקש. כל איש לפי צרכיו.

כשהגעתי כדי לקבל טיפול, לא תיארתי לעצמי את המצב העגום. הייתכן שפקידה אחת תקבל את כל באי בית החולים מכל המחלקות? ובכן, כך בדיוק היה. תור של עשרות אנשים – ופקידה אחת לחוצה.

איך אומרים? זמני ההמתנה ארוכים מן הרגיל.

ואם נדמה לכם שאנשים לא פצו פה נוכח המצב – טעיתם. אחרי הכל,  בישראלים עסקינן. אלה אמרו לפקידה, שוב ושוב: מדוע את לבד? איך את יכולה לטפל בכל בית החולים? היא, מצידה, השיבה כי היא כבר רגילה לכך.

הייתי אמור להיכנס לרופא ב-10:00 בבוקר ונכנסתי ב-11:30, אחרי שעה וחצי של המתנה המייגעת. וכצפוי, בדיוק כשהגעתי לפקידה, התייצבה אחת מהאחראיות והרימה את קולה: “למה את לבד כאן, למה אין לך עזרה, את לא יכולה להשתלט כאן על כולם?!”

המהומה הגיעה עד למנהל בית החולים, שגייס בסופו של דבר עזרה לפקידה האומללה.

 כך נראה בית חולים, בשנת 2016.

מי נלחצת משיעול?

בקושי הספקתי לעבור את מפתן הדלת של המחלקה, וכבר הפקידות הרימו קול בשאלה: “מי זה משתעל ככה?”

אמרתי: אני – ואני ממתין לבדיקה x.

האחיות והטכנאיות היו בהיסטריה ממני.

נורא אירוני שהן עובדות במכון הריאה ונלחצות מאדם משתעל.

אמרתי להן שמנהל המחלקה מכיר אותי, זה לא מדבק ואין צורך להילחץ.

הגעתי לבצע בדיקות שהיו קשות עבורי, והיה עלי לעשותן זה מכבר. אך עם רופא ריאות כמו שלי – שאומר: “לא ימצאו לך שום דבר חדש יותר ממה שאמרתי בבדיקות, זה בזבוז זמן, מלבד זאת  שהן לא נעימות בכלל. אבל צריך לעשות בכל זאת מתישהו ליתר ביטחון” – לא מיהרתי במיוחד.

אלא שהצבא החליט שחובה עלי לבצע את הבדיקות, כפי שהמליץ הרופא בעבר. כלומר, אין ברירה.

 בדיקות תפקודי הריאה לא היו דבר פשוט בשבילי. במהלך הבדיקות נדרש ממני לא להשתעל כלל, דבר קשה בפני עצמו, וכרוך במאמץ רב.

לא אטריח אתכם במידע לא נחוץ, ואגיע לעיקר: הייתה לי טכנאית סבלנית, אשר הבינה את המצב הלא הפשוט ואת הקושי לבצע בדיקות במצבי.

היא אמרה לי את המשפט הבא: “אל תיפגע מאנשים, הם פשוט לא מבינים”.

למה צוחקים על השונה?

אימצתי את המשפט. לא חשבתי שאעשה בו שימוש כל כך מהיר.

יום לאחר מכן קיבלתי התנצלות מבחור שלמד איתי, אשר התנצל בפניי על כך שצחק ביחד עם אחר, מאחורי גבי, על השיעול שלי. קיבלתי את ההתנצלות מעומק הלב, ואז חלפה בי מחשבה: האם זה היה בכוונה או שבעצם מדובר בטבע האדם הרואה את הנורמה כערך מקודש, ומי שיש לו מוגבלות, או קצת שונות מהנורמה ראוי ללעג?

אז המתנצל, אם תקרא את טורי תדע שאני באמת סלחתי. בסך הכל זה טבעי.

בינתיים, הטכנאית ראתה שאני מתקשה למלא את הריאות באוויר, והפעילה תוכנה המדמה כל פעולה נשימתית – לכיבוי נרות, להעפת עפיפון, למילוי ריאות באוויר ועוד. הכל, לדבריה, על מנת לעזור לאנשים לעבור את הבדיקה, שכן בסופו של דבר הכל פסיכוסומאטי, מה שגרם לי לחשוב שברגע שיש לך מטרה לנגד עיניך, אתה עושה הכל כדי לממש את רצונך.

בין בדיקה לבדיקה הייתי צריך לנוח שעה.

אחרי כל המאמץ שעשיתי יצאתי למנוחה, אותה ניצלתי בבית הקפה. נשארתי עם חור בכיס, עייפות רבה, ומחשבה על כך שתמיד היותר טוב מחכה לי מעבר לפינה.

ותובנה אחרונה נוספת שעלתה בי בשעת שתיית הקפה: הטכנאית הייתה נכה. כנראה בגלל זה חשה הזדהות עם אי- ההבנה והתנהגות של אנשים כלפי, לעתים מתחת לכל ביקורת.

אז תחשבו רגע לפני שאתם לועגים לאחרים.

דמיינו כאילו אתם הייתם  עומדים במקומם.