1.
אני לא רוצה להגיד מילה על דומא, על החתונה, על העצורים או על הבחור עם הקפוצ’ון. מילה. אחרי שבוע שלם של האזנה לדעתה של כל המדינה נדמה לי שכל דיבור בנושא הזה הוא כניעה לטרור.
טרור מחשבתי.
כן, כל דיבור: מי שמדבר נגד, ומי שמדבר בעד, ואפילו מי שמפיץ בוואטסאפ קונספירציות – כולם כולם נראים לי שותפים לאותה שטיפת מוח.
ולכן, הכותרת שמסכמת בעיניי את השבוע היא לא “טרור יהודי” ולא “חתונת הדמים”. הכותרת הראשית היא חד משמעית: “יציאה מפרופורציות”.
מדינה שלמה – תחת גל פיגועים אמיתי ויומיומי – עוצרת הכול ועוסקת באיזה ריקוד הזוי. מי שטען שצריך לצאת למסע מעצרים בקרב ה”רבנים המסיתים” יצא מפרופורציות. וגם מי שטען שיורם כהן הוא-הוא מי שרקד שם עם התמונה של התינוק בידו יצא מפרופורציות.
כל זה היה מוגזם לגמרי גם אם היינו חיים במציאות שלווה, אבל במצב שבו בכל כמה שעות (!) מתבצע פה ניסיון לרצוח יהודי, אין לנו פריבילגיה לעסוק כעת בריקודי חתונות, דוחים ככל שיהיו. עצם הקביעה שזו הכותרת הראשית היא עיוות נורא, וכל מי שמשתתף בחגיגה – גם אם הוא אומר דברים נכוחים – שותף בכך.
יותר מפעם אחת שמעתי השבוע ברדיו דיון סוער על נוער הגבעות לאן (כי את שאר בני הנוער במדינה גמרתם לחנך, נכון?), כשבעיצומו המגיש קוטע את המתדיינים, עובר לרגע לכתבנו בשטח כדי לספר על עוד פיגוע, ואז חוזר מייד אל מה שבאמת חשוב – “זכרני נא, זכרני נא”.
עולם הפוך ראיתי.
2.
ואחרי כל זה, אני לא באמת יכול להתאפק. מה חשבתם, שכולכם תדברו ואני אשתוק? אז הנה כמה מהשאלות שמנקרות לי בראש לאורך כל השבוע:
• קודם כול, שאלה לשב”כ. על כמה נערים אנחנו מדברים, רבותיי? כמה? אתם מתדרכים את כל התקשורת שמדובר ב”סכנה למדינה” וב”ניסיון למרוד ולהמליך מלך על ישראל”. אני מבקש לקבל הערכה. הרי כל מי שחשוד או רק חבר של חשוד – כבר עצור. אז על איזו כמות אנחנו מדברים? תנו מספר.
חמישים גוזמבות? שישים? מאה חמישים אפילו? זה ההיקף? הבנתי. עכשיו אפשר להירגע? אם מדובר בכמה אלפים, אפילו כמה מאות – אני מוכן להתנצל פה בשבוע הבא על כך שלא השכלתי להבין את עוצמת האיום על מדינת ישראל.
אבל כל עוד אלו שולי השוליים, אולי נסכים שאפשר להסתפק ב”נו-נו-נו” עצבני, ואפילו בטיפול פלילי הולם, אבל בלי לטעון שמדובר בסכנה הקיומית החמורה ביותר?
• ועכשיו לידידיי הדתיים והחרדים הרבים, חובבי הקונספירציות. כמה העתק-הדבק עשו כאן השבוע לכל מיני שאלות ותהיות מוזרות! אז נכון, היה אבישי רביב. אבל איך אפשר לחיות אם חושבים שכל העולם כולו הוא אבישי רביב אחד גדול, והעיקר לא להאמין כלל?
שלא תבינו לא נכון, גם אני לא מקדש את הממסד באשר הוא, ממש לא, בטח לא את מערכת המשפט, אבל רמות חוסר האמון והתיעוב שמופגנות אצלנו כלפי כל גרסה רשמית כבר מסוכנות.
מאיפה הן מגיעות, בעצם? למה לחשוב שכולם כל הזמן מתנכלים לכם? למה להתקרבן מסביב לשעון? למה לחיות כאילו יש באמת פרוטוקולים של זקני ציון, שם מחליטים במרתפים חשוכים החלטות מטורפות נגד המגזר? זה נראה לכם שפוי? בריא?
חיי קונספירציה כאלה רק מובילים בסוף לאי אמון ולחשדנות כלפי כל מערכת שהיא. קחו למשל את הקונספירציות סביב ההחלטה החשובה ההיא של רבני פורום תקנה. זה מגיע מאותו מקום.
• ועכשיו לקונספירציה משלי: רבים טענו השבוע שכל החגיגה התקשורתית סביב הסרטון נועדה להסיט את תשומת הלב מהעינויים שעוברים הנערים.
אני רוצה לטעון אחרת: האם הספין הזה לא נועד להסיט את תשומת הלב מהמצב הביטחוני? יהודים נפצעים ונדקרים כמעט על בסיס יומיומי, לצערנו, אבל ריקוד החתונה המתוקשר מאפשר לשר הביטחון לעבור בין האולפנים ולהתריע שם שהסכנה היא הרבנים, בלי לענות לשאלות הקשות באמת.
3.
ואז הגיע אליי המייל של נתנאל, ופתח לי כיוון מחשבה אחר לגמרי. נתנאל נושא בתפקיד שבגללו לא אוכל לציין את שמו המלא. הוא מתנחל, וקצין בכיר במיל’, וכמוני, יש לו חיבה בסיסית לחבר’ה האלה.
הוא ממש לא גבעוני, אבל הוא אוהב צעירים אידיאליסטיים שלבם בוער. כי אם נחשוב על זה לרגע, נגלה שיש גם מה לקחת מהם. אם נצליח להרחיק את חלקם מהאלימות (טוב, ואם הם גם יעשו מקלחת טובה) – נראה מולנו דמויות שיש להן מסר חשוב. ובסופו של השבוע הזה, החשש העיקרי שלי הוא שכולנו נתחיל לראות בהתחזקות, בחסידות ובפאות ארוכות סכנה, במקום ברכה.
בפעם האלף: כולנו מתנגדים לכל אלימות וחציית קווים אדומים, הלכתיים או חוקיים. אבל אחרי כל זה, האם אין לנו מה ללמוד מהתנועה הנפשית של הנערים האלה? האם הם הסכנה החינוכית היחידה שאורבת לציבור הדתי, או שמא יש סכנות גדולות יותר? אולי, למשל, בני כיתתם שנסחפים בהמוניהם אל תרבות ריקה וזרה, הם גם בעיה?
לכן הקריאה של נתנאל לצעירים האלה חשובה מאוד, לטעמי.
כי את עיקר הדיון החינוכי לא צריך לעשות מול יעל דן ורינו צרור (תקציר: “אני מגנה! חשבון נפש! טפו! בושה לציונות הדתית!”). עיקר השיח צריך להיעשות בבית פנימה. אלה שאלות מורכבות של חינוך, של קודש וחול, של ילדים שגם אם עשו את הדברים הכי חמורים בעולם – הם עדיין הילדים שלנו, וצריכים לראות מה עושים איתם.
4.
אז הנה מה ששלח לי נתנאל:
“אחיי, נוער הגבעות, חבל. חבל, כי עם הכוחות שלכם הייתם יכולים לתקן עולם. כמה גינות קהילתיות היו יכולות לפרוח עם אהבת האדמה שלכם. מאות ילדים נכים היו יכולים לחייך בזכות המסירות וההתמדה שלכם.
“ובצבא? הייתם יכולים להקים את גדוד הגוזמבות. הגדוד שאף פסגה ומזג אוויר ואויב לא יכולים עליו. ולמעלה בקודש, איזה עולם של תורה וערכים יכולתם להקים. עם תלמידי חכמים אמיתיים בראש. חברת מופת שתסחף אחריה את כל עם ישראל. כי איך אפשר להתווכח עם הצלחה כזאת? עם אמת בוערת כל כך?
“גוזמבואים קטנטנים וחמודים, טובים, ישרים ומלאי דרך ארץ. בעיני רוחי אני רואה אתכם מכניסים רוח חדשה בחברה מזדקנת. מזכירים לנו לא להתברגן. לא לנוח. לא לשקוט על השמרים. להיות אמיתיים. לא להיכנע לתרבות המערב השלטת. לא להתייאש ותמיד להמשיך לבקש ולחפש.
“אבל אתם החלטתם להקים את ‘מדינת יהודה’. איזו מדינה מדהימה הקמתם. בעיקר החתונות שם. סכינים, רובים, בקת”בים. ממש גן עדן מקדם. מה עוד יהיה במדינה הזאת שלכם? סנהדרין? כנראה שלא, כי אף אחד הרי לא יגיד לכם מה לעשות. ומשטרה, ושב”כ, וצה”ל, יהיו שם? ברור שלא. הספיק לנו מהם במדינה הקודמת. והכבישים? רק כדי שיהיה לכם מה לחסום. וספריי? ובנזין? כן, בטח, למקרה שמשהו ישתבש תוכלו להשתמש בהם, במקום לדבר ולשכנע.
“אחלה מדינה זו תהיה. ונברכו בך כל משפחות האדמה.
“חבל. תשאלו את יהודה משי זהב איך אפשר לגייס אנרגיות נעורים פרועות לעשייה ברוכה. תסתכלו עליו ותראו מה קורה כשלוקחים את כל יכולת הארגון ששימשה להתפרעויות נגד המדינה ומפנים אותה להקמת זק”א. איזה קידוש השם.
“הוא כבר הקים את מדינת יהודה (משי זהב) שלו. ומה איתכם? אתם יכולים לעשות זאת בעוצמה ובהיקף אדירים פי כמה.
“רגע, יכול להיות שבעצם, בלי לשים לב, אתם מנסים להחליף את עם ישראל בעם אחר? להחריב את המדינה שלו ולבנות חדשה? אז חבל. כי יכולתם להנהיג קדימה עם הכוחות שלכם. אתם עדיין יכולים. ועם האנרגיות שלכם, והמסירות שלכם, אין לי ספק שתובילו אותנו למקומות חדשים.
“הרי במקום שבעלי תשובה נלהבים עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’