כשחתול מזנק על עכבר

מה ההבדל בין בעל הבית הרודף אחרי עכבר לבין חתול המזנק על עכבר? לכאורה שניהם עושים אותו דבר, אבל יש הבדל תהומי ביניהם: בעל הבית רוצה שלא יהיו עכברים בבית, ואילו החתול מעוניין בעכברים רבים ככל האפשר, כדי שיוכל לרדוף אחריהם.

החגיגה הפוליטית והתקשורתית סביב נערי הגבעות אינה נראית כהתנהגות של מי שחפץ להביא מרפא לשבר ופתרון לבעיה, אלא של חתול אשר שש ושמח על ה’עכבר’ שנפל לכפותיו.

קל גם להבחין במניעים האמיתיים – לא נוער הגבעות הוא המטרה, אלא מחנה אוהבי ארץ ישראל כולו.

כמה נחמד שאפשר להזדעזע, להביע זעקות שבר ולקרוא לחשבון נפש – שאותו, כמובן, צריך המחנה היריב לעשות.

לא להתבלבל

אכן, יש כאן בעיה.

זה נוער שאיבד אמון במערכת, וכדרכו של נוער, הנוטה לראות דברים בשחור-לבן, הוא בטוח שהאמת כולה בידו, ושהוא מייצג את קומץ החשמונאים, נושאי פך השמן הטהור, הקמים להניף את נס המרד והמביאים את הגאולה לעולם.

ברור שכאשר הדברים גולשים לאלימות ולמעשים חמורים, שעלולים להצית אש מסוכנת, צריך להשתמש באמצעים החוקיים, כדי להעניש ולהרתיע. אבל חשוב לעשות זאת בדרך שלא תשפוך שמן על המדורה ולא תעמיק את חוסר האמון, שידחוף עוד ועוד בני נוער אל הפינות האלה.

הטענות הקשות הנשמעות על התנהגותם של חוקרי השב”כ, על התבטאויות מקוממות כלפי חובשי כיפות גדולות ומגדלי פאות עבותות, ועד הצקה לקרובי משפחה שאין להם יד ורגל במעשי אותם נערים – עלולות להגביר את אי-האמון במערכת אכיפת החוק, שגם כך אינו גדול למדיי.

גם חוסר הפרופורצייה בעיסוק במעשיהם של אותם נערים מגביר את תחושת אי-הנוחות.

הבה לא נתבלבל. לא יהודים הם הדוקרים אנשים נשים וטף בחוצות הערים. אנו שרויים בעיצומה של מערכה כנגד גל טרור ערבי, שבו ריקוד סכינים אינו אירוע חריג ומקומם, אלא מעשה יום-יום. רוצחי נשים וילדים מוצגים כגיבורים, והחברה כולה תומכת בהם.

בשעה זו, הפניית הזרקור בעוצמה כזאת לעבר ריקוד מטופש של כמה נערים – היא אבדן מוחלט של פרופורציה.

שקוף לגמרי שיש כאן ניצול הזדמנות מצד מחנה אחד להתגולל על המחנה השני, ומכאן הניסיון להרחיב את מעגל ה’אשמים’ – הרבנים, המתיישבים, המחנה כולו.

זרעי השבר

מי שמבקש תיקון צריך להציע פתרונות אמיתיים לאותו נוער שאיבד את דרכו. יש להושיב את טובי המומחים ולבנות תכנית פעולה שתחזיר את הנערים האלה למסגרת בריאה, ותמנע מהם ליפול כפרי בשל לזרועות הקיצוניות.

בתוך כך ראוי שזרועות הממשל והתקשורת יבדקו את עצמן מדוע איבדו את אמונם של חלקים גדולים בציבור.

אולי זו האיפה והאיפה באכיפת בנייה בלתי-חוקית של יהודים וערבים? אולי זה הסיקור הבלתי-מאוזן של התקשורת? אולי זו האקטיביות היתרה של בית המשפט העליון, כנגד החלטות נבחרי הציבור? גם שם טמונים זרעי השבר, וגם שם צריך להתבצע התיקון.