בשבת האחרונה, כשישבתי בבית הכנסת ושמעתי את קריאת התורה השבועית, הרגשתי כי מדובר באחד המעמדים המרגשים של כל התנ”ך. יעקב כבר נמצא על ערש דווי והגיעה השעה לברך את הבנים, וגם את הנכדים שהיו לבנים.
מברכות הבנים הללו יש הרבה מה ללמוד, כשבזהירות אפשר לומר כך גם בהקשר לכותרות השבוע האחרון.
יעקב מתבקש ראשית, דווקא לברך את הנכדים, בניו של יוסף. התגובה של יעקב מעט מוזרה – “מִי אֵלֶּה?” שואל כאשר הוא רואה את נכדיו, אפרים ומנשה. האם הוא באמת לא מכיר אותם פיזית? אפשר שאותם בנים, שגדלו במצרים, בארמון המלוכה לא היו כמו שיעקב ציפה, לנכדים כמו של יעקב אבינו.
מה עונה יוסף? “בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה”. יוסף אומר לאבא שלו – אלה בני, זה מה יש, ובכל זאת אבקש לברך אותם.
יותר מאוחר אנחנו פוגשים את שמעון ולוי, שיעקב מזכיר להם בצורה קשה את מעשיהם בשכם, כאשר הם נקמו ברצח אנשי העיר שכם לאחר פרשת אונס אחותם דינה.
יעקב לא חס עליהם בכלל – “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה.”
יעקב מטיח בהם על שהרגו חפים מפשע מתוך כעסם. הוא מבהיר באופן ברור שהתנהגותם לא מקובלת, ולא יכולה להיות מקובלת. את ברכתו להם הוא מסיים: “אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.”
הוא איננו מסלק אותם מהמשפחה אלא “מברך” אותם שיפוזרו בין שאר חלקי העם. ראיתי שני הסברים לענין – הראשון הוא כי יעקב כבר לא סומך עליהם ולכן חייבים להחליש אותם, והפירוש השני אומר שלהט ואף כעס לא בהכרח פסולים. הם מביאים לידי מעשה במקומות שאפטיות ואדישות משאירים אנשים בביתם.
ועם זאת יש כאן אזהרה חמורה – ריכוז התכונות הללו במקום אחד עשוי להביא לידי מעשים רעים וקשים. זו הסיבה שיעקב מציע לדלל את כוחם ולבזר את תכונותיהם כדי שיהיו באופן יותר מחולק יותר בין השבטים. לצד זאת הוא מניח ומצפה לנכונות הכלל לקבל את בני שמעון ולוי באהבה לחיקם.
למה הם מגיעים לגבעות?
עד כאן הדברי תורה, שרלוונטיים לגמרי לאקטואליה המתדפקת על דלתינו.
הקשבתי קשב רב לראיון שעשתה קרן נויבך עם אב לנער שהיה בגבעות השומרון במשך תקופה של שנתיים. ניתן היה לזהות כאב גדול וזעקה של משפחה חסרת אונים מול מצב בעייתי עמוק אצל אחד הבנים. החרדה של ‘איפה הילד’, מה הוא עושה, האם הוא מסתבך במעשים חמורים ללא ספק צריכה להדיר שינה מעייני המשפחה, אבל במידה רבה לכולנו.
התחושה שעלתה בי היא שאותם נערים נמצאים בין הפטיש לסדן. הם נשרו ממסגרות נורמטיביות, למרות שהגיעו כפי הנראה מהמיינסטרים של הציונות הדתית. הסיבה להגיע לגב ההר אינה בהכרח קשורה לאידיאולוגיה שפיתחו וחשבו עליו. יותר סביר לחשוב שהחיפוש עצמו הביא אותם לשם, למקום בו הם מקבלים חיבוק של רבנים כמו שפירא וגינזבורג ומכאן בצורה מעגלית, הם רואים את עצמם דחוים מהממסד, מחובקים ע”י אנשים קיצוניים ורדופים ע”י רשויות המדינה בכלל והמחלקה היהודית בפרט.
כאשר אנחנו רואים אותם אנחנו שואלים כמו יעקב: “מי אלה?” אנחנו כבר לא מכירים אותם, והם כבר בזים לנו. איך נברך אותם, באילו מילים? האם יש לנו דרך ליצור איתם קשר מחודש, או שמה נגיד שמקומם לא איתנו, לא בבית ולא בישיבה וברור שלא בצבא.
ברור לי שהתשובה לא נמצאת בשב”כ.
לשב”כ ולרשויות האכיפה מקום חשוב ותפקיד קריטי על שמירת שלום הציבור וחקירה ומניעת פעולות טרור, יהודי וערבי כאחד. אלא שפעולה זו מגיעה מאוחר מידי לאותם נערים וכנראה גם לנו כחברה. אנו חייבים לחשוב על דרך לשמור על הילדים בטרם נפילתם במפלט של הגבעות. זו לא שאלה פוליטית וגם לא דתית. זו שאלה חברתית וחינוכית ממדרגה ראשונה.
לציונות הדתית מוסדות חינוך לתפארת. על המנהיגות הפוליטית והחינוכית להתחיל להבין את התופעה, יותר כנוער בסיכון ולא נוער הגבעות. בנוסף על מחנכים והרבנים לצאת למסע בירור – יחד עם התלמידים, על מסגרת היחסים עם המדינה, חידוש וחיזוק הברית בין הציבור לבין הרשויות תוך מתן אפשרות מגוון רחב של דעות פוליטיות וגבולות השיח של כל הנושאים הבוערים.
המסקנה העולה מרצף האירועים כמו גם מהמילים של יוסף ליעקב, היא שאסור לוותר, אף פעם לא לוותר על הילדים שלנו, לא להצדיק את המעשים, אבל לא לוותר עליהם.
• דניאל גולדמן הוא יו”ר ארגון גשר