הרצוג, נתניהו עייף וחלש? הוא מתנהל כמו שחקן מול לוח שחמט • טור פוליטי
1.
האווירה ביום שני האחרון בכנסת הזכירה הפנינג.
אחרי הלחץ של אישור התקציב, שעורבל במתח סביב חוק הגיוס, הגיעו ימים של נשימה עמוקה מבחינת ראש הממשלה בנימין נתניהו. האווירה, מתיישרת בהתאם.
דווקא מתוך הנינוחות שהחלה לשרות עליו, החל לפזול לצדדים, לנסות לאתר מטעני צד עתידיים. הוא לא יודה בזה, אבל עושה רושם שכדי להתמודד מולם הרבה יותר טוב, הוא החליט על הצעד המפתיע של הקדמת הפריימריז לתפקיד יו”ר הליכוד.
ביום שלישי בלילה אישרו חברי מרכז הליכוד את התכנית, לא לפני שהצמידו לתמיכה ‘כתם’ צורם בדמות בחירתו של שר הרווחה חיים כץ ליו”ר המרכז.
כץ הוא אחד מאותם אנשים המפרים את מנוחת נתניהו על משכבו בלילות. החיבוק העז לו זכה מצד גדעון סער, רק העצים את הפחד מפניו. זכייתו אינה מבשרת טובות, וכעת צריך נתניהו להיכנס ל’נוהל נטרול’. את דני דנון, היו”ר הקודם של המרכז, נטרל כשבעט אותו אל התפקיד היוקרתי של שגריר ישראל באו”ם. גדעון הבין בעצמו את הרמז – ופרש (אם כי לא רק בשל כך, עושה רושם).
יכול יו”ר המחנה הציוני ח”כ בוז’י הרצוג לומר בישיבת הסיעה שלו “ביבי עייף”, אבל זה לא ישנה את העובדות. נתניהו רחוק מלהיות עייף.
הוא עובד שעות נוספות, משרטט לעצמו תרחישים ומתכנן מהלכים, כמו על לוח שחמט. יש מהלכים שמתבררים כשגויים, מהם הוא חוזר בו (מינוי ד”ר רן ברץ לתפקיד המסביר הלאומי, לדוגמה), אבל אחרים מתגלים כמבריקים.
ויש גם מצבים שהשחקנים הטורדים את מנוחתו עושים בעצמם את המלאכה. כך הביא נשיא המדינה רובי ריבלין את ביקורת העם על עצמו. כך פינה סילבן שלום את הזירה בכוחות עצמו.
2.
המתחרים נוקטים בטקטיקות שונות.
בעוד גדעון סער מבהיר, באמצעות ‘מקורבים’, כי הוא בוחן הקמת מפלגה חדשה ולא יתמודד בליכוד, הרי שראש עיריית ירושלים ניר ברקת נוקט בטקטיקה הפוכה: חבק ואגף מימין.
בהצהרות שהוא מפריח, הוא מבטיח שלא להתמודד מול נתניהו. במציאות, כפי שכתב מ’ כרמלי בהמודיע, מה יעשו לו באם יתברר ששיקר?
גדעון סער עצמו, בזוית אחת של פיו מטיח “ממשלת הכול דיבורים”, “הטרור מכה וראש הממשלה מתעסק בפוליטיקה קטנה”, ו”תיאטרון בובות”, ובזוית אחרת נותר חבר מרכז הליכוד ואף מגיע להצביע עבור חיים כץ (בעצם, זו הייתה הצבעה חשאית, מי יודע).
במגרש בו השחקנים מתנהלים בערמומיות, מנסה גם ביבי לפעול בטקטיקות משל עצמו.
כשברקע שלטי ענק בחוצות הבירה, עם שירי תהילה לראש העיר, שכסף לא חסר לו – עד שהוא מסתפק במשכורת בת שקל סמלי בלבד.
קניית שלטון בכסף? תלוי את מי שואלים.
3.
וכמה מילים על השחקן שפינה את הזירה, שר הפנים לשעבר סילבן שלום.
ימים אחדים לפני שפרש מהכנסת, כשעדיין לא חלם כי יאלץ לפרוש מתפקידו, שוחחתי איתו במזנון הח”כים שבכנסת. סיפרתי לו על פגישה שלו, בה צפיתי, עם הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן וכיצד נענה לבקשה אישית של הרב, בקשה טכנית שאינה קשורה לתפקידו כרבה של העיר מגדל העמק.
סילבן חייך ולא השיב.
למען האמת, יכולתי להבין מדוע סייע לרב.
אני זוכרת את הראיון הראשון שלי עמו, שנים לאחור. הוא סיפר לי כיצד נפגש עם הרבי מליובאוויטש זצ”ל בחנוכה תשנ”ב. “שתרבה אור בישראל”, בירך אותו הרבי.
טוב, הייתי אז יו”ר חברת חשמל, אמר, והסביר איך פירש אז את הברכה.
אבל זה לא היה הכל. הוא המשיך ותיאר את ה’מופת’ שאירע לו. מתברר, כי באותו מעמד נכח גם נציג הליכוד בארה”ב, שסיפר לרבי כי סילבן מנסה להיבחר לח”כ מטעם התנועה. הרבי הוסיף לו דולר נוסף ואמר לו: “בהצלחה רבה ובשורות טובות”.
כשיצא, המשיך שלום לספר, סיפרו לו אנשים שנכחו במקום על שתי צורות של התייחסות של הרבי לאנשים שסיפרו לו על ריצתם לכנסת.
כך למשל, כאשר סיפר השר לשעבר זאב בוים ז”ל על כוונתו לרוץ לתפקיד ח”כ – השיב לו הרבי: “למה צריך לרוץ? הוא יכול ללכת, העיקר שיגיע”. לח”כ לשעבר רון נחמן ז”ל, אמר הרבי: “שיהיה בהצלחה רבה ובשורות טובות”, בדיוק כפי שנאמר לשלום.
באותו רגע, סיפר לי סילבן, פקפקתי בדברים. חשבתי לעצמי: האם אפשר להשוות ביני לבין נחמן?! הרי לי יש יותר סיכויים ממנו.
לבסוף, בפריימריס של השביעיות דווקא נחמן היה זה שנכנס בדירוג גבוה יחסית, בעוד סילבן שלום נכנס רק למקום ה-33. באותן בחירות זכה הליכוד ב-32 מנדטים, ושלום הצליח להשתחל לכנסת רק בזכות התפטרותו של משה ארנס. בוים כלל לא נכנס לכנסת באותה קדנציה, אלא בזו שלאחריה.
“אני מאמין שבגלל הפקפוק שהיה לי בדברי הרבי, נחמן הצליח להיכנס לכנסת בקלות, כנגד כל התחזיות, ואני – שפקפקתי, נכנסתי ברגע האחרון ובקושי. הייתי צריך להאמין בדבריו בפשטות ובאמונה”, הסביר לי.
קצת אחרי שניחם את בני המשפחה ב’שבעה’ לפטירת הגרי”ש אלישיב זצ”ל יצא לי לשוחח איתו.
הוא סיפר אז: “כאשר נכנסתי, הצביע עלי אחד מבני הרב ואמר: ‘הנה מי שנתן עוד 9 שנות חיים לרב’. כן, היה לי חלק קטן בזה”, הודה בפני, וסיפר איך בשנת 2004, כשחלה הרב, ביקשו להביא עבורו רופא מיוחד מחו”ל כמו גם ציוד יקר ונדיר מארה”ב. באופן פרטי לא ניתן היה להביא את הציוד, שלא עמד בתקנים, ולכן היה צריך עבורו מכסות מיוחדות ואישורים מראש.
“גפני פנה אלי וביקש ממני לעזור. הייתי אז בתפקיד שר החוץ, ומיד התחלתי להפעיל את השגרירות ואת הקונסוליה. תוך זמן קצר הצליחו להביא ארצה את כל הדרוש. כשחזר הרב לחיים והבריא הודיעו לי שהוא מבקש לפגוש אותי.
“בני הבית הסבירו לי שביהדות יש מה שנקרא ‘הכרת הטוב’. באתי לביתו, אני זוכר את זה עד היום. היה זה הדבר הכי צנוע שראיתי בחיים שלי. חדר מטר על מטר, מיטת סוכנות, שולחן פורמייקה ישן, ככה היה יושב ומקבל קהל. הרב הודה לי במילים נרגשות, ומאז ועד היום שמרתי על קשר חם עמו ועם בני המשפחה”.
השיחה שלנו התנהלה ימים אחדים אחרי ששמעתי איך הוא ‘עוקץ’ את יוחנן פלסנר, אז ח”כ ב’קדימה’. “יש רק דבר אחד שלא ניתן לשינוי, זהו ספר התנ”ך. כל דבר אחר, גם הדו”ח שלך, ניתן לשינוי”.
וכמה צדק. לא חלפו אלא ימים אחדים ונתניהו החליט ‘לשים פס’ על הדו”ח שהפיקה הוועדה לשיוויון בנטל, בראשה עמד פלסנר.
לא שאני מספידה את סילבן שלום. גם לא שאני מתעלמת מהאשמות כנגדו (למרות שהייתי מציעה להמתין ולירות חיצים רק לאחר שתוכח אשמתו), רק חשוב להזכיר: לאיש הייתה נקודה יהודית בליבו.
ולמה נזכרתי בזה?
ובכן, השבוע קראתי פרסום ב’גלובס’ לפיו רכש דירה, תמורת 15 מיליון שקלים, בקומה 28 במגדל מנהטן בתל אביב. לא פחות מ-281 מ”ר, עם שתי מרפסות פתוחות. אין ספק שחיים בבית כזה הם חיים של פאר, יוקרה ובעיקר – נוחות. חשבתי לעצמי שלכאורה, יש לו הכל. אבל יכולתי לתאר לעצמי את ליבו השבור, כשבעצם כל עתידו הפוליטי המבטיח התרסק לרסיסים אל מול עיניו.
יש רגעים בהם היית מעדיף להתגורר בצריף כמו של בן-גוריון, ובלבד שיכולת למחוק אירועים לא נעימים מהביוגרפיה שלך.
4.
מעת לעת מגיע הרב חיים אמסלם אל הכנסת, מתיישב באחד משולחנות המזנון ומעביר כמה שעות נחמדות בחברת אישים מהעבר.
מעת לעת אני מצטרפת לשיחה, מקשיבה בקשב רב לתובנות שלו בנושאי פוליטיקה. מי כמוהו מכיר את נבכי תנועת ש”ס, על כל ההיסטוריה המורכבת שלה. גם אם לא תמיד אני מסכימה עם דעותיו, קשה להתווכח עם ההבנה שלו.
מעת לעת, אגב, הוא מסמן לעצמו ‘וי’ לצד שמו של עוד אדם שהסב לו צער וכאב והנה גם נענש.
לא שהוא שמח לראות אנשים נענשים, בכל זאת ‘בנפול אויבך’ וכולי, אבל הוא בהחלט עוקב בדריכות. דווקא משום שברשימתו מצויים גם רבנים, אני קצת מתקשה להצטרף אליו במעקב. אבל יש ויש גם פוליטיקאים – ולא מעטים.
דווקא משום שבשולחן ישב גם מקורב ל’ישראל ביתנו’, העליתי, ספק בבדיחות הדעת ספק ברצינות, את האפשרות לפיה יצטרף למפלגה, על תקן “הרב של ישראל ביתנו”, מעין ממלא מקום לדודו רותם ז”ל.
לכאורה, מדובר במדע בדיוני. אבל, אם להתבסס על קונספירציות, הרי שמי שמנע את הצטרפותו למפלגת ‘כולנו’ הם גורמים בש”ס, שמנעו גם את הצטרפות עדינה בר שלום לכחלון, שימנעו, כך נראה, גם הצטרפות של אמסלם לליברמן.
קונספירציות, כבר אמרנו. אבל הטוענים שבכל עשן יש אש, יוכלו להצטרף לאגדות.
5.
הציניקנים מנסים לנחש מי יהיה השחקן הבא שיפנה את מקומו בליכוד.
“אתה הבא בתור”, הזכרתי ליהודה גליק, איש הר הבית, והמועמד הבא ברשימת הליכוד.
“אני לא רוצה ליהנות מקלונו של אף אחד”, השיב בהגינות.
יהודה הוא אחד מאותם המקפידים להתייצב בכנסת, למרות שהוא עדיין לא ח”כ מן המניין.
אבל לא תמיד התייצבות בכנסת מסייעת לקרב את הקץ ולקדם אותך אל הכיסא המיוחל. תשאלו את אברהם מיכאלי, שהקפיד מאז הבחירות על נוכחות-כנסת, ונבעט-קודם לתפקיד יו”ר ש”ס בהסתדרות. הוא, אגב, ממשיך להגיע אל ישיבות הסיעה. גם השבוע נרשמה נוכחותו.
כמוהו גם יעקב אשר, מזכ”ל תנועת ‘דגל התורה’ ומי שיהדות התורה ממאנת להעניק לו את הזכות להיכנס לכנסת באמצעות הפעלת החוק הנורבגי. מידי שבוע הוא נצפה במסדרונות, כמו גם במזנון הח”כים, יש שיאמרו “ארשת פניו עצובה”, אחרים יתעקשו “הוא רק יצא מחוזק מהסירוב”.
כך או כך, בתחושה שלי, סגן השר מאיר פרוש נצפה בכנסת הרבה פחות.
אולי משום שחש אי נעימות מיעקב אשר?
אומרים, שבפוליטיקה קבורות המילים ‘לא נעים’ מתחת להר סלעים.
6.
לצד אווירת ההפנינג ששוררת בכנסת, קשה שלא להתעלם מהריח הרע העולה מהבית האמור לייצג את הדמוקרטיה הישראלית.
זה החל בתחקיר על אורן חזן, המשיך בפוסטים נגד ינון מגל והתפטרותו (צעד נדיר בכנסת, צריך להודות), בין לבין הגיעו ההאשמות הקשות נגד פואד בן אליעזר, הליכתו הצפויה של ראש ממשלה לשעבר אהוד אולמרט לכלא מעשיהו – והסיום: פרשת סילבן שלום.
עננה, אם לא ענן כבד, מרחף מעל ראשה של הכנסת, שמצאה עצמה בעין הסערה.
הפתרון, אליבא דקברניטי הבית, טמון בסרטונים בטלוויזיה. נקווה בשבילם שמשהו ישתנה, אבל אני לא ממש בטוחה שאכן כך יקרה.
ישבנו (תא העיתונאים בכנסת) בלשכתו של יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין כשהוצגו בפנינו הסרטונים. אחד מוותיקי העיתונאים, גדעון אלון, הזכיר לנו פגישה דומה, במקום הזה, כבר בשנת 1999.
אברום בורג היה אז יו”ר חדש, שנבחר לתפקיד בניגוד לרצונו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק. סקר שביצעה אז מינה צמח הראה כי קרוב ל-90% מהנשאלים אינם מרוצים מהכנסת. כמחצית מהנשאלים הבהירו שהיושבים בה מעוררים בהם…בושה.
בורג קיבל החלטה: הקמת ערוץ ייעודי דרכו ייחשף הציבור לעשייה הרבה שנעשית בין כתלי הבית. כך נולד ערוץ הכנסת.
16 שנים חלפו, והריח אותו ריח, הבושה אותה בושה.
בשעתו סיפר העיתונאי חיים שיבי (בניוז1) כי חשיפה עיתונאית שלו, שתיעדה את היקף תקציב הנסיעות “בשליחות ציונית קדושה של היו”ר עצמו” – צונזרה ולא פורסמה בערוץ.
“הימרתי באותו בוקר ביני לבין עצמי אם ערוץ הכנסת יעשה לסיפור הזה ‘פולו אפ’. ערוצים אחרים עשו. ערוץ הכנסת לא עשה…”
ולא, הוא לא הופתע.
לטענתו, דווקא משום שהערוץ ממומן מתקציב הכנסת, “כלומר מן הקופה הציבורית, מאיתנו”, צריך להציב “תמרור אזהרה”, הקשור בכך שהערוץ תלוי ביו”ר הכנסת, “שהוא הבוס הכל יכול של תקציב הכנסת”. להצעתו, צריך להקים גוף שקוף ומקפח.
הגוף, אגב, טרם הוקם, עד עצם היום הזה. הריח, נותר.
7.
אחד המוסדות ‘הנהנה’ מריח רע, כבר שנים רבות, הוא מוסד בית הדין הרבני. הכנסת, צריך להודות, לא הגיעה לקרסוליו.
במהלך השנים נחתו אצלי סיפורי מסמרי שיער על עוולות שהתרחשו בבתי הדין. לפני מספר חודשים סיירתי במקום, יחד עם קבוצת עיתונאים חרדים וחילונים, מטעם ארגון ‘גשר’. התקשיתי שלא לומר לדיינים את אשר על ליבי.
המקום הזה מעורר תחושות קשות מדי, לא התאפקתי מלומר. לא פעם גם כתבתי על הנושא.
דווקא לאחרונה התחושה שלי היא שנעשה מאמץ לטהר את האווירה. לא בעזרת סרטוני טלוויזיה, כי אם בעזרת פעילות מאומצת.
דובר בתי הדין הרבניים, שי דורון, בהחלט קשוב לכל פנייה, ודיינים שנוהגים באמות מידה מוסריות זוכים לשבחים ולהערכה.
זה המקום לשבח את דיין בית הדין הגדול הרב שלמה שטסמן, מי שמונה בסבב האחרון לתפקידו.
במשך תקופה ארוכה נרשמה התנגדות למינויו מצד הראשל”צ הגר”י יוסף, ומריבה מתוקשרת פורסמה בנושא בינו לבין שרת המשפטים דאז, ציפי לבני.
הסיפור שנחשף השבוע בחרדים 10 על התנהלותו ב‘סיפור עגינות אכזרי: ה’גביר’ החסידי הגדול שחשב ‘לקנות’ את בית הדין’ – עורר הדים רבים והביא לו הערכה עצומה.
צריך להבין: לבית הדין הרבני מגיעים גם זוגות חילונים בבקשם להתגרש. העננה שריחפה מעל המוסד הזה הרחיקה רבים מהם, והובילה לכך שזוגות מסרבים להינשא כדת משה וישראל. “שרק לא אצטרך לדרוך במסדרונות של בית הדין”, כפי שמבטאים זאת רבים מהם.
חילול השם, היא מילה קטנה לתיאור המצב. כל סיפור של שינוי, ולו קל שבקלים, חשוב עד מאוד.
לכן, כל התשבחות מגיעות ביושר לדיין שגילה יושר, הגינות וגם אומץ – ואדרבה, תגדל נא התחרות בין הדיינים לייצור סיפורים מרתקים ומוערכים.
אם תרצו, אין זו אגדה.
תגובות
אין תגובות