עושים שiק במחנה יהודה: מיהודה גלאנץ ועד עזרא לנדאו

את סיור עושים שוק פתחנו השבוע בבית הכנסת ‘זהרי חמה’. השולחנות כבר מכוסות מפות לבנות, וריח הבשמים מרחף בחלל בית הכנסת. האווירה השקטה בה מתנהלת התפילה כל-כך שונה מאוירת השוק הסוער – אך זו הניגודיות של ירושלים.

 תפילת מנחה עם חולצה עליה מודפסים שמו ותמונתו של האמן הידוע בוב מארלי. המתפלל שקוע כולו בתפילה, מתייצב בדממה ומתפלל בשקט את תפילת שמונה-עשרה.

 מיד לאחר מכן, כשחזרנו לרכב להביא את הטלפון שנשכח, ראיתי אותם עולים, גוררים עגלת קניות קלה. בחיוך שובב אומר לי המחויך שבתמונה: “אותי אתה יכול לצלם”.

 השוק קיבל אותנו בשעה מוקדמת זו במעגל גדול וסואן: עשרות הקיפו במעגל גדול רוקדים ומרקידים. מהצד, טפיחה על השכם: נחום ספטנר, ידיד, כולו מחוייך, שואל: “מה קרה שהגעת היום מוקדם?” ואני את התשובה לא ידעתי – עד חצי שעה לאחר מכן…

 בקצה המעגל, שני ילדי חמד מנהלים שיחה עם גיטריסט שנקרע לו מיתר. השניים מנסים להבין למה ואיך הוא מתקן את המיתר. הוא, באורך-רוח וחיוך מסביר להם ומפרט. הם מצידם מקשיבים, ונותנים לאבא זמן לקנות עוד קילו תפוחים.

 הכנר על הגג – זה דבר ידוע בכל העולם. הפעם גיליתי שהגיטריסט הוא בכלל על המדרכה. במהלך ההרקדה אותה ביצעו הצעירים הללו במרכז השוק – הם נשכבו על הרצפה והמשיכו לנגן.

 בין הצופים היה דוד שטיצר, מבעלי ‘מטרו בייגל’ הסמוך, שרק יצא לראות מהיכן בוקעת המוזיקה המקפיצה. אלא שהשירה והריקודים בסגנון קרליבך ריתקו אותו למקום דקות ארוכות. עד שהוא נזכר שגם צריך לסגור את החנות.

 במסע טעימות של בית הגפן, ניצב לו בחור גבוה שביקש לקנות יין טעים לחג שבועות הקרב ובא. מתוך שלל הטעימות הוא כבר לא הצליח להחזיק ראש מה יותר טעים – והבטיח לבוא בשבוע הבא. בסוף הוא הסתפק בבירה.

 “לכבוד שבת אני רוצה דג טרי, אבל לא גדול”, כך ביקש הקונה החסידי – והמוכר הרעים בקולו שהדהד בכל השוק:  “לכבוד שבת לא לוקחים דג קטן. אם יוסף מוקיר שבת היה לוקח דג קטן, לעולם לא היה מוצא את היהלום”. הקונה חייך ולקח את הדג הנבחר לשבת. מקווים שיצא טעים.

 בחיוך מבויש, ישוב על כתפי אביו, ראינו את הילד עם הכיפה הגדולה לראשו המכריזה ‘נ נח  נחמ נחמן מאומן’. האב שראה אותנו מתעכבים על הילד, אמר בחיוך רחב: “לילד שלי יש נשמה חסידית”. מי יודע, זה מתחיל בכיפה ובסוף מסתיים באומן בראש השנה”.

 כל ישראל אחים, אך לראות את העיתון החדש מציץ תחת זרועו של אברך משי הקונה בשוק, הביא אותנו לצלם את התמונה היפה הזו.  מהמוכר הוא ביקש: “תביא לי מכל האפרסקים שיש לך בחנות את כי טובים, לכבוד שבת”.

 הסיפורים על העיירה ו’השקצים’ מעולם לא הפכו למוחשים יותר בשוק מחנה יהודה: ראינו את הילד מחזיר את הכעכים לשקית, לאחר שלא כל כך אהב, אך התמונה לקתה בחסר עד שמצאנו את זוג התאומות הסודניות, שהמתינו בסבלנות לאבא שיסיים גם הוא את הקניות בשוק.

 מאחר והתחלנו כבר בסיפורי עיירה, נשאבנו באחת לסיפורי התנ”ך: לפתע כמו מתוך יציאת מצרים, סבב לידינו אחד בלבוש עתיק יומין, כשהוא מבצע קניות. את קריאתו של הילד לא הספקתי להקליט, אך זה נשמע כך: “אבא! הנה משה רבנו!…”

 הגשת העזרה החדשה בבתים ירושלמים בימי שישי היא כנראה יציאה של האבות אל שוק מחנה יהודה עם העוללים. אחרת אין לי איך להסביר את התמונות הנחמדות הללו של אבות עם עולליהם – על כתפיהם, בעגלות, ובידיים. בקיצור, אם אתם עם ילדים, בואו לשוק בימי שישי.

 יהודה גלאנץ, האמן והזמר, המתגורר סמוך לשוק, הפציע לביקור מהיר וקניות לכבוד שבת. אך קניות אצל אמן כזה הן לעולם לא רק קניות. כך מצאנו אותו מתעכב ליד אנשים בשוק, משמח אותם בחיוכו הטוב, מעודד, מחזק – ואף מתעניין על החיים בשבוע החולף.

 הקניות מתבצעות על-ידי כל עמך בית ישראל. בחנויות הפיצוחים עומדים בתור בחורי ישיבה, כדי לקנות את מה שהכי טעים. מנגד, יש בחורים שקונים לשבת ירקות ופירות בבאסטו. “לא משנה מה קונים, העיקר שזה לכבוד שבת”, אומר המוכר בחנות הפיצוחים.

 אימא, הבטחת לנו עוף לשבת. מי לא מכיר את הקריאה הזו הבוקעת מרכבי ההתרמה של ‘חסדי נעמי’. אך הפעם מצאתי את הילד בוהה בבאסטה שבבת אחת נעלמו ממנה המלונים, והוא פונה אל אימו: “אבל הבטחת מלון…” אל תתעצבו, הם מצאו מלונים יפים בבאסטה הסמוכה.

צלצול טלפון עקשן קוטע את המסע.  על הקו ידידי אלי ג’אן, השולח אותי לצלם את הלוויתו של חכם משה מיכאלשווילי זצ”ל – רבה של העדה הגרוזינית, המגיעה כעת אל הר הזיתים. אני עוזב את השוק – ונוסע. מגיע לשם ורואה את איש החסד בערל’ה יעקוביץ – שוויתר שוב על חייו האישיים, כדי לקיים בגופו חסד של אמת.

 מסע הלוויה תם. אני חוזר לשוק, מהורהר. החיים כל-כך שבירים. אך שבת מגיעה ומתקרבת. במסעדה סמוכה המלצרים עובדים עם טבאלט, שקועים בתפריט החדש. תרים את העיניים, אני רוצה לצעוק לו. תראה שיש חיים מחוץ למסך – והם נגמרים מהר.

 לא רחוק משם, אב וחמשת ילדיו בודקים את המקפיא, כדי לקנות ארטיקים לשבת. החיפוש אחר ההכשר המהודר מביא את הילדים לכדי חוסר סבלנות, בעוד האב מתעקש ומסביר לילדיו כי ההכשר קודם לכל. שיעור מרשים בחינוך.

 ובמרכז השוק אני נתקל במראה שמסביר כמה החיים בין בני אדם שווים יותר: הכלבים בתמונה לא הפסיקו לנבוח אחד על השני, עד שחלפו והתרחקו.  ומנגד בבאסטה אחת, כשרק האבטיחים חוצצים את המפגש המשמח בין חברים, מחליפים חוויות שני בחורי ישיבה וחבר, בחיוך השמור רק לבני אדם.

 תג מחיר, אומר לי אחד שאוכל במסעדת ‘עזורה’. אני מביט בו ושואל: “היכן?” – והוא מצביע על הגרפיטי שבתמונה, ואומר: “תגיד לי אתה, זה לא תג מחיר לדבריו של הרב כהנא?” ויתר היושבים בשולחן מצטרפים אליו ואומרים: “ככה זה כשהמדינה מחליטה לנו מה הוא תג מחיר ומה לא”.

 הצלם עזרא לנדאו יצא גם הוא לסיור בשוק. כנראה גם הוא עוזר בבית – ויצא עם ילדיו. את האיש האמן והרב-צלם כולם מכירים, את ילדיו לא. כששאלתי לשמם – ענה לי עזרא: “אמנם אני עזרא, אך הם לא נחמיה ויהשוע”. שמותיהם יחזקאל ויהודה.

 ותתרגלו, בשוק לא זורקים רק אבטיחים. הפופקורן, מיד לאחר שנארז בשקיות חם-חם וטרי, נזרק לכל אורך הבאסטה בשוק, הישר לידיו של הלקוח.

 השוק מתחיל להתרוקן. בחורי ישיבה על אופניים ממהרים לנסוע הביתה. בדוכן חב”ד נותר רק יהודי אחרון להיום שלא הניח עדיין תפילין.

 וביציאה מהשוק – שני ילדי חמד סוחבים את כל מה שיכלו לקנות עבור קידוש של שבת בבית הכנסת.

 אני נפרד מהשוק. אווירת השבת ממהרת לנחות. ברחוב, סבא מחלק לילדים ממתקים לכבוד שבת ובלבד שיברכו בקול. הילדים ממתינים בסבלנות, מקבלים את המתקתק – והברכה מהדהדת.

 אני ממהר לרדת אל רחוב בר אילן, מחפש במבטי את הזוג שצלמתי לפני כמה שבועות כשהם קוראים עיתון. במרפסת הזו יושבת כעת הגברת, קוראת תהילים. במרפסת מעליה יושב ילד חמד עם פאות מסולסלות – וסיכות בהן, כדי שהסלסול ייתפס.

 השבת נכנסת. הרחוב ריק. תמונה אחרונה של בחור ממהר עם מיזרון לישיבה. ככל הנראה גם השבת יקיים את המאמר הידוע לבחורי ישיבה: שינה בשבת תענוג.